פוסעת בעקבות האהבה

היום יותר טוב. אולי זו השמש שהגיחה ונשארה גם כשיצאתי מהאימון.

אולי זה שהיום לא וויתרתי למאמן שלי. ואולי הצלחתי להסביר לו,

שאני לא מנסה להתווכח איתו, או להוכיח משהוא. אלא מנסה להבין,

באמת, להפנים את הדברים. בכל מקרה, הויכוח איתו,

שעלה לפעמים לטונים גבוהים יחסית (עד כמה שמתאפשר במקום ציבורי),

הזרים חלק מהאדרנלין החסר לי.

ואח"כ, בדרך לרופא, שיחת מוטיבציה עם גור. הוא דואג לי (חולה על התחת שלך, גור),

וזה כיף. מכולם, דווקא זה שהעיד על עצמו שהוא מאנייק. והוא שומר עלי.

ברוב שעשוע, התבוננתי בו, שמכיר אותי כבר מליון שנה בערך, מנסה להבין מה נשתנה.

לקח ביקור שלם אצלו, כולל חיבוק ברוכה הבאה ונשיקות, תאור הסמפטומים, העברת ביקורת על

קופ"ח מכבי, דיאגנוזה, מרשמים לתרופות (אם מישהו יטלטל אותי, נא לא להבהל.

הרעש זה מכל הכדורים שאני בולעת) חיבוקים ונשיקות בדרך לדלת, תאומי פגישת יומולדת

(אנחנו לא מתבלבלים בעובדות, שלו היה לפני חצי שנה, שלי לפני שלושה חודשים). ואז,

שניה לפני שהדלת נסגרת אחרי, הוא מחייך חיוך רחב, ואומר "דווקא יפה לך הקצרצר.

אוחח דוק ש' יקירי. הרבה יותר יעיל ממייצבי מצב רוח וגם יותר יפה מהם.

אז יותר נעים היום והרבה פחות מעונן. ותכף יהייה סופ"ש