פוסעת בעקבות האהבה

פעם, כשהייתי קטנטונת גם בגיל ולא רק בנפש, ידעתי שאני לא מספיק טובה. ואם תשאלו, איך ילדה

קטנה יודעת את זה, תקבלו את הסיפור השגרתי, על אבא שתמיד לא מבין למה רק 90 במבחן ואמא

שעושה את כל הטעויות ביחס לפיתוח ביטחון עצמי לילדה. ותמיד, רונית יותר טובה (כמה יפה היא

מנגנת על פסנתר, איך הציונים שלה נהדרים, איך טל כבר בתזמורת נוער, ואורלי שומרת על גיזרה

נאה...). לא, אני לא חושבת שהם ניסו לדכא אותי. הם בכל הכנות ניסו להניע אותי. אבל אז, הגיעה

גם המחלה והניתוחים, וההתפתחות הטבעית של ילדות, נעלמה לגמרי. נשארתי ילדה בודדה, רק

משיקה למעגלים חברתיים כך שעד גיל 22, כבר נשואה ובוגרת, הייתי משוכנעת שאני לא מספיק...

(השלם את החסר)

בגיל 22, הכרתי את ח'. אדם, רופא, חבר. בשניות הפכנו לחברים טובים. והוא, במודע או שלא,

הצליח "לדוג" אותי ממעמקי חוסר הביטחון, לעודד אותי לרדת מאד במשקל ולשקף לי את ה"אני"

האמיתי. מאז, חלפו הרבה מאד מים בירקון ובשאר נחלי אירופה הקלאסית...ואני, מלאת בטחון עצמי

ואסרטיביות, הבטחתי לעצמי שלעולם, לעולם אני לא אתן למישהו, לגרום לי להרגיש לא מספיק.

ועכשיו. נסחפתי. נפגשתי עם המאמן הגאון. קבלתי את מה שאמא שלי אמרה עליו (כשאני מתעלמת

מהעובדה, שאם הוא טוב לה, בהכרח או רע לי), נדלקתי על השיטה שלו, או לפחות על הרעיון

והגעתי לתחתית. שוב נהייתי לא מספיק טובה, לא מספיק מוצלחת, לא עומדת בדרישות וכו'. ובאמת,

באמת שהשקעתי ועשיתי. רק לא כמו שהוא רצה. ואפשרתי לו לגרום לי להרגיש רע. ככ רע, שבימי

שני בער, בלילות שלפני האימון, הייתי מתחילה לסבול מכאבי בטן.

באימון שעבר, בדקות האחרונות של האימון, נשברתי. קמתי ועזבתי את המקום. ולאחר כמה ימים,

גמלה בי ההחלטה, לנתק. האינסטינקט, היה לשלוח מייל או לשוחח בטלפון. אבל הסביבה לחצה

והלכתי לפגישה היום. בכוונה לסגור את העניין.

אם עד עכשיו, חשבתי שאולי אני לא לגמרי בסדר, שאולי גם אצלי משהו לא פעל, אחרי הפגישה

איתו היום, הבנתי שאני לא הדפוקה בינינו. האיש, ששמע ממני שאני מסיימת את הפגישות שלנו,

במקום לנסות להבין לפחות מה התקלקל, מה לא היהי בסדר (בסופו של עניין, הוא נותן שרות), שלף

את הסכם האימון שלנו והחל למנות לי את סעיפי ההסכם, ולהגיד שלא מילאתי אותם. ובכן, בערך אז,

נפל לי האסימון, שהוא דפוק.. זה יפה שיש שיטה ועקרונות וחוקים. אבל בתוך כל שיטה, בתוך

הגבולות של כל שיטה, צריך להיות מקום לביטוי אישי. אחרת, זו שטיפת מוח..

אז אחרי שהוא קרא את הסעיפים...אמרתי לו תודה ושלום

הקלה גדולה.