פוסעת בעקבות האהבה

הדום הפרטי שלי, ילד שלי מוצלח, יצא לטיול שנתי.

פעם ראשונה בחטיבה, פעם ראשונה טיול של יותר מיום.

טיול שנתי בן יומיים, לנחלי מדבר יהודה ומצדה.

זה מפחיד הענין הזה. מפחיד שהם גדלים ככה מהר,

מפחיד שצריך פתאום לשחרר את החבל ולאפשר להם לפרוש כנפיים.

וכמעט, כמעט התפתתי שלא לשחרר.

הנער, היה חולה במשך כל שבוע שעבר ותחילת השבוע

וממש לא התחשק לו לצאת לטיול. רק כי הוא חובה.

אבל שלשום, התקשר המחנך המדהים שלו, שהוא גם מנהל החטיבה.

האיש מדהים. מלא קסם אישי, מבין את הילד. באמת, מורה לחיים.

והילד שינה דעתו.

אז אמש, אחרי סערת המאמן, יצאתי לצייד. אחד יחידה ילד לאחד יחידה טיול.

שק"ש המתאים לטמפרטורות מתחת לאפס, מזרון, שקיות חימום, כובע, פנס, ביגוד טרמי,

חטיפים, מים, כריכים, שקיות לזבל...

כמה מאות שקלים, כדי לכסות את כל הטראומות שלי מטיולי שטח ולדאוג, כמה שניות פחות בלילה.

בטוח שהוא יהנה. בטוח שהוא יחזור עם חיוך של חתול שגנב את השמנת. בטוח שיקטר.

רק שיחזור כבר.