פוסעת בעקבות האהבה

נסיעה ארוכה לתל אביב, לקחת עוד מזרק , גורמת לי לחשוב.

כמה, בכל החיים שלי, כל החולירות, נדבקו לנצח.

DM2, CFS, SCFE, כל מיני אותיות לועזיות, שלא אומרות כלום לאפאחד,

פרט לכמה כאלה שמשחקים אלוהים ומנסים לתקן אותי,

עד כמה שאני מאפשרת ועד כמה שאפשר עם הכלים שיש להם.

וגם העניין ההוא מלמטה. לא, אני לא כועסת. כן, אני כן מאשימה את עצמי,

ולא. זה לא יעבור, אף פעם. זה לא דבר שעובר.

ומעל כל זה, מעל הבור השחור הזה, עם הדפנות החלקות ועם התוך הדוקר והמחריב נשמה,

יש את הטוב. והטוב, הוא זמני. כמו שכבות דקיקות של סירופ סוכר, שמתקשות על הבור השחור.

אבל, כמו כל דבר טוב, השכבות האלה, יש להן נטיה להשבר. וכשציפוי דקיק של סירופ סוכר,

נשבר, הוא יוצר קריסטלים של סוכר. יפים כמו זכוכיות של ויטראז', מתוקים כמו סוכריות,

אבל דוקרים ופוצעים, כמו כל אחד מהדוקרנים שבתוך הבור.

והדוקרנים האלה, כשהם דוקרים, מתלווה אליהם גם כאב של אכזבה.

וכשהאכזבה קשה, אני חושבת לפעמים, שעדיף בלי סוכר. שעדיף לחיות עם הרע הידוע,

זה שמלווה את כל החיים, זה שהתחברנו כבר. אנחנו לא אוהבים, אני והרע הזה,

אבל אנחנו מכירים, היטב. וכשא מכירה היטב את האוייבים שלך, את יודעת לצפות את המהלך

הבא שלו. ויודעת להתגונן, לפחות חלקית.



היום, היום יש שכבה של סירופ. התחפושת מוכנה. גם אני. מקווה ששום דבר לא ישבור אותה.

נתראה בשביעיות.