פוסעת בעקבות האהבה

ספאנקי כתבה:

http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=135533&blog_id=25264

וזו התשובה שלי:

כן. זה משעמם. כל כך משעמם, שלפעמים, אני לא מבינה מה לעזאזל חשבתי, אז . כשהחלטתי שצריך להתחתן.

זה כל כך משעמם לפעמים, שאני מוצאת את עצמי חושבת, אם הייתי הופכת לרופאה טובה, אם לא הייתי מוותרת על ב"ש, כדי לא לאבד אותו. אותנו.

זה מעצבן. נורא לפעמים. כשהוא אפאתי מדי או איכפתי מדי, או קנאי מדי, או מתלבש, כאילו בעיניים עצומות, או לא מתגלח או מסתפר. או נוחר כשאני ממש זקוקה לשקט. זה נורא.

זה גם שגרתי. כל כך שגרתי, שאני יכולה לצפות את מה שהוא יעשה בעוד שניה, בעוד דקה, שעה או יום.

זמ מתסכל מאד. כשהוא לא זוכר את יומולדת/נישואין/השנה...ועוד יותר, כשהוא כן זוכר, אבל מתעלם.

זה גם כבד. כל האחריות הזו. להיות אשתו, להיות אמא, להיות כל מיני דברים שהם לאו דווקא אני.


אבל ממרום עשרים וכמעט שתיים שנות נישואין ועוד שנתיים של יחד. אני לא מחליפה. לא מצטערת.

כי למרות השעמום והשגרה והתסכול, יש לי את האחד, שמכיר אותי הכי. שלידו, אני יכולה להיות חלשה והוא לא יחשיב את זה לחובתי ולא ינצל את זה. יש לי על מי לכעוס. באמת לכעוס כולל צעקות ובכי וסצנות ולדעת, שלמרות שאני עכשיו, על המטאטא, כשאני אחנה את המטאטא, הוא עדיין יהייה שם ויאהב אותי ויקבל אותי. יש את לי אותו, כשהוא מסתכל עלי בתאוה, גם כשאני מרגישה כמו כוניפה ,ורוצה אותי גם כלא ברור לי איך בן אנוש כלשהו, יכול לרצות בי.

קוראים לזה, אהבה. זו לא התאהבות. אין כאן פרפרים וציפורים וכוכבים בעיניים. אין זיקוקי דינור וריגושים אינסופיים. אין זיונים הסטריים, רטיבות נוטפת ובלתי מתפשרת מול כל מבט. אבל יש אהבה. הדבר הכי חשוב שמחזיק ומניע כל מערכת יחסים טובה ואמיתית לטווח ארוך.

מאחלת לך את השיעמום הזה. את השגרה. את האהבה.