פוסעת בעקבות האהבה

חול:

נגע בי חול. כזה של ים. לבן...

מה שחמור מזה, אני נגעתי בחול. בעעע.

החופים המשגעים, המרגשים, יפיפיים, מפסיקים לעשות לי ריגוש, ברגע שהם נוגעים בי.

דווקא במעמקי הים, בתוך הירוק הטורקיזי, שם, למרות הפחד הקמאי, אני נהנית.



דגים:

אלה שאוכלים, טעימים. במיוחד בפוקט. עברנו להתגורר בשוק המזון, ברחוב הצדדי של האי.

שם אוכלים בעיקר המקומיים. החוקי, הקדוש, בדק את דגת הים הכשרה. אני, לעומתו, הקטנתי

משמעותית את אוכלוסיית שרצי הים. שוב הגעתי למסקנה המתבקשת, שהאלוהים הזה, של היהודים,

אסר לאכול את שרצי הים, רק כי רצה שישאר לו יותר.



מסאז':

ממוצע של 1.5 מסאז' ליום שהייה, הביא אותנו לסיטואציות משעשעות ביותר. הראשונה והכללית, היא

לראות את התגובה של התאילנדיות , למראה הלוויתן החוקי שלי בעירום. כשהן כורעעות ברך לצידו,

רואים רק את ראשן מבצבץ. החלק השני של תוכנית הבידור, כשהן נעמדות מול ציצי החשופים.

המסאז' ההזוי ביותר, בוצע, במכון המסאז' הסמוך לאכסנייה הישראלית "הללויה". ברקע, בתוך חדר

המסאז', התנגנו שיריו של ציון גולן. "בחייאת עיוני, לא בוגד..."תפסיק כבר לעשן, הכל בגלל הצינגלה"

ואחי בני תימן שהתחלפו מפעם לפעם בשיריו של הראל מוייאל. החלק ההזוי יותר, היה שהגברת,

המבוגרת למדי שעסתה אותי ושהייתה עיוורת, זימרה וליוותה את ציון, בשירה"

הזויים נוספים התרחשו עם מעסה שלא הפסיקה לעשות גראעפסים לאורך העיסוי של החוקי וזו

שלשה את כל אחד משדי, מותחת אותם מעלה מלעה וגורמת לחוקי להתפקע מצחוק מהמבט

המתפעל שעל פרצופה.



נקיון:

הם נקיים התאילנדים. ממש בהקפדה. לא עמדתי ליד תאילנדי שמסריח מזיעה או מלכלוך.

המפתיעים ביותר, הם השרותים הציבוריים. הם נקיים ונטולי סירחון, לא חשוב באיזה חור הם

נמצאים. כולל על הספינות. היוצא מהכלל, השרותים במזח. הם לא יבישו שרותים צבוריים בשוק של

תורכיה. היוצא מהכל...וגו'.



צונאמי:

כמעט אין לראות את העקבות של הצונאמי הנוראי שעבר על תאילנד לפני שלוש שנים. האיים שוקמו

לתפארת הסימן היחיד שנותר לאימה, הם צופרי הצונאמי שנבנו והשלטים המפנים לנקודות מילוט.

(רק כשאני מבינה שנקודת המילוט היא למרגלות הצוק, אני מבינה מה עבר על האנשים שהיו שם.

מעל 1000 בני אדם, מקומיים ותיירים מצאו את מותם בקופיפי בלבד)




עכשיו, קוסמוי. יקר להחריד, ידידותי הרבה פחות.

עברנו מחצית. אני מתגעגעת.