פוסעת בעקבות האהבה

יממלח.

העייפות הטבעית, הדכאונית, נמהלת בלאות שמקורה במליחות המים וחום השמש.

בלילה, כבר שרועה בתוך המיטה הנעימה, הדעת מוסחת מסחרור הגאונים והמופרעים

באודישנים ל"כוכב נולד" החדש, על ידי קולות נחירה ענוגים מהמיטה הסמוכה.

אני שונאת נחירות. המחשבה הצלולה מתעפשת לי וישר יש לי רצון עז, להניח את אחת

מכריות הולופייבר הרבות, על מקור הנחירה. אבל המקור, הוא, החוקית שלי והיא גם אמא

של שני הדרדקים, האחים שלי. אז אני מוותרת ומערה לתוכי כדור שינה.

השינה מתמהמהת, אבל כשהיא סופסוף מגיעה, מסתבר שיממלח או לא, תקופת החלומות

ההזויים מפחידים, לא מושפעת מהלחץ הברומטרי. וזה האחרון, היה הזוי במיוחד.

ואם חשבתי ש300 קמ' מהנוער, לפחות יתנו לי לישון עד שימאס לי...ובכן, אמהות,

מתנהגות לעיתים כמו אחרן הילדים. כל שעה היא התייצבה בחדר "נו...את לא רוצה לקום???"

או "נו...אמרנו שעושים חיים". שויין. צער גידול הורים 😃

תכף מסאנ' ואחריו, בוץ וגופרית.

נשמע כמו סיבוב בגהנום?

בדיוק ככה אני אוהבת.

בגן עדן הייתי משתעממת למות.