פוסעת בעקבות האהבה

ואווו...את נראית נפלא, הוא אומר וקם מאחורי הדלפק עמוס הנקניקים המפתים.

אנחנו מכירים כבר שנים. הכרות מוזרה. חיבה בסיסית, של שני אנשים עם ידע קדמון דומה

ועם תקלה אחתברואה ובלתי ניתנת להסתרה - עודף משקל בולט.

לפני שנים, שננו התחלנו בתהליך של ירידה במשקל. עקבנו אחד אחרי השניה. עודדנו בטוב,

נחמנו ברע. ותמיד תמיד, זה היה מעל הררי גבינות סלטים ונקניקים, ממיטב הארץ והעולם.

מזמן כבר לא הייתי שם. היום, אחרי ארוחת צהריים שערוריתית עם אחותי, נסעתי לשם.

יומולדת לאח הגאון, שבא לביקור מולדת, מעלה את הצורך לרכוש ממיטב המעדנים

להאכיל את המשפחה והחברים. קוויקי בבורקס מיס, מלווה בפגישונת עם התוכי החתיך

והופ...לפנסו ו ח. רפאל...

"מזמן לא היית כאן...מה עשית עם עצמך...את נראית נפלא..." בימים אחרים, היו מילים כאלה,

מרוות את נפשי, אבל היום, מרגישה כמו אדמת לס. כמו הגשם שנופל על אדמת הלס ויוצר שכבה

אטומה עליה מתגלגלות טיפות הגשם ומתנקזות ליצירת שטפון הרסני, כך גם המילים. שלו, של

אחרים. מתגלגלות על פני השטח של הבור ההוא החלקלק, מצטברות עד שיעלו ויעלו וישפכו

בשיטפון קטלני.