פוסעת בעקבות האהבה

יש לי המון זמן למחשב, מסתבר.

הטיול אמנם נכנס לקצב, אבל המגבלות של העבודה של החוקי,

מכתיבות קצב שונה.

אז עכשיו, במסגרת התעסוקה לנוער,

המינידומית עושה לי קוצים בשיער, עם ג'ל שנקנה במיוחד למטרה זו

והחוקי, נוחר את דרכו לעבודה.

נחמד כאן, בסלוונג.

יותר נחמד הם השבילים הצדדים שאנחנו נכנסים, בעידודי.

אמריקה, המאה העשרים ואחת

ושני מייל מהכביש הראשי, אנשים חיים כמו יצאו מ"בית קטן בערבה".

על החנות הכללית, בעיירה שאליה הגענו, אחרי נסיעה של קרוב לשעה,

בשביל עיזים בהרים, כתוב "נוסד בשנת 1837".

הסביבה, מלאה גפנים. על כל צלע הר, על כל מחשוף בין ההרים.

באמצע השביל, על ראש ההר, שני גברים, מבוגרים, עם תרמילים על הגב,

מטיילים. גם מהצד השני ראינו כאלה.

מוזר כאן באמריקה.

הגודל, מדהים. גם בפעם השלישית.

והכי מדהימה, השלווה.

כאן, באמצע שומקום.

העיר נסגרה בשעה שש בערב.

כולם הלכו לישון.