הוא קנאי, החוקי שלי.
הוא מקנא בגברים שמסתכלים עלי. הוא מקנא בבנות שחברות שלי.
הוא מקנא בכל מי שאני מחבקת כשאומרת שלום ובכל מי שאני מחייכת אליו/ה לברכה.
הוא מקנא בכל מי שמעיז לבהות לי במחשוף גם אם אני לבושה בגולף.
הוא מקנא בכל מי שמעניין/ת אותי,
הוא מקנא לזמן שלי לבד ולזמן שלי עם אחרים.
הוא מקנא למחשבות שלי. הוא מקנא לדרך הדיבור שלי.
הוא מקנא בכל החלקים ששלי ולא שלו, בי.
בפיסות האלוהים הקטנות שאני משמרת לטובת השפיות שלי.
כלפי חוץ, זה עטוף בצחוקים לפעמים. באלימות מוסוות.
כלפי פנים, כלפי, זה לא עטוף.
"אני לא חושב. למדתי לא לחשוב אלא להגיב", הוא אומר לי,
מתיחס לכל מיני מערכות יחסים הרסניות שאספתי בדרכי.
הוא דוחק אותי לפינה, מנסה לגדוע כל נסיון שלי לעצמאות.
הוא עושה דמוניזציה לכל קשר חדש שאני בונה
הוא לא בורר את המילים ומבקר כל קשר קיים.
הוא אוהב אותי, החוקי שלי. בדרכו.
הוא לא מבין, החוקי שלי, שעוד מעט קט, עוד טיפה
ולא ישאר מה לאהוב.
לפני 15 שנים. 1 בנובמבר 2008 בשעה 23:11
