פוסעת בעקבות האהבה

מסורת...מסורת...ככה מתחיל המחזה "כנר על הגג".

להקה גדולה של רקדנים זמרים ושחקנים, שמרעידים את קירות הקאמרי.

והזעקה שלהם, גורמת לכדור הבכי שבתוכי כבר כמה ימים, להתחיל לפרפר.

אבל מצד ימין הבובה שלי ומשמאל הנער ותכף ליד אמא. אז אני מנגבת את הדמעה מזוית העין.

לאט לאט מתגלה הסיפור. ובניגוד לטוביה החולב העצמתי, השבוי הענק שהיה טופול,

דטנר, מנהל מונולוג עם אלוהים. ובמונולוג הזה הוא ציני ומצחיק. אבל בעיקר מסתיר את חוסר האונים.

ולאט לאט מתחילה השוואת לחצים, בין חוסר האונים של טוביה לחוסר האונים שלי.

והדמעות, כבר זולגות בלי שאפשר לעצור אותן ואני שמחה שהבובה נרדמה קצת אחרי

."לו הייתי רוטשילד" ואני יכולה להסתובב אליה ולא צריכה להסביר לנער ולאמא, למה אני בוכה.

כי אם הם ישאלו, מה אני אענה...

שאני מזדהה עם חוסר האונים?

שאני מרגישה חסרת אונים?

שאני מרגישה כמו טוביה, שמנסה להגן על הילדות שלו ?

שאני פוחדת שגם אני אכשל בהגנה על שלי?

שאני כועסת על ההורים שלי, כמו שהו כועס על אלוהים....

שעתיים ושלושת רבעי, מאה שישים וחמש דקות.

בריכה שלמה של דמעות

וזה עוד לא הקצה.