כשעברנו את הפניה למדרשת שדה בוקר, הדמעות שנאספו מאתמול, התחילו לנזול.
התערובת של כאב, על האובדן, של געגועים למדבר, לפינה הזו שאליה אני בורחת,
כל פעם שרע לי. באמת או במחשבות....
אח שלי. לא צריך להפגש, כדי להרגיש.
שלושה היינו, בחבורה הזו שלנו, בתיכון, בפנימיה.
אחד יתום מאם, אחד ילדון שקפץ כיתה ואני.
שלושה ילדי שמנת, אינטליגנטים הרבה מעבר למה שרצוי,
שנפגשו בפנימיה ההיא. מושא הקינאה של רבים מבני גילינו.
ארבע שנים היינו אחד בשביל כולם. לא חבורה שצמודה, לא סגורים מהסביבה.
רק קבוצה שברור, שאםהאחד יהייה בצרה, האחרים יהיו לצידו.
ויצאנו משם. ושמרנו על קשר. לעיתים קרוב יותר, לעיתים, כמעט לא.
וכשנפגשנו היום, שם, בבית הקברות, על שפת המצוק, עםהנוף הכי יפה בארץ,
25 שנים בוגרים יותר. הרגשנו כמו אז.
מעטים האנשים שמורשים להכנס אל מאחורי החומות שלי.
הם כן. ושם,אני מרגישה בית.
לפני 15 שנים. 8 ביוני 2009 בשעה 16:03
