אוהבת את הכלוב, אוהבת את האנשים, מתחברת לרבים, חלקם יהפכו לחברים ...
אבל מדי פעם, בד"כ בצאט, נכנסת לשיחה עם אדם, ולפתע מופיעה המפלצת,
מרימה את ראשה המגעיל, מזילה ריר ירקרק, הגזענות.
כאן, בכלוב, המקום היחיד בו נשאלתי למוצאי.
ואז, בדיוק אז, מאבדת את שלוות נפשי...
שולפת ציפורניים, חושפת שיניים ונושכת.
מוכנה להוריד לאנשים כאלה את הראש, בתלישה
בלי רחמים, להכאיב להם, להצליף, להרביץ, להכניס אותם לחבית זפת לוהטת, ולגלגל
להציב אותם על פודיום נישא בחוצות העיר - ולהתריע.
יש עוד כאלה בינינו.
איך יתכן?
לא מסוגלת לתפוס.
את משפחתם של הסבים והסבתות שלי הרגו באלף מיתות משונות
ואף אחד לא שאל למוצאם. הם היו יהודים.
וכאן, בארץ שלנו, במדינה שלנו, שתכף בת 60,
כאן שתשאל השאלה הזו...?
ויותר מכך...
כאן בכלוב, במקום בו אנשים פתוחים למה ש"בחוץ" יכונה סטיות...
כאן לשמוע את השאלה הזו...יותר מפעם אחת...יותר מאדם אחד?
לא שוכחת, לא סולחת, כן...גם אם יום כיפור בפתח.
תחשבו לבד...
אתם צריכים לחיות עם עצמכם.
תסלחו לעצמכם, אתם.
לא רוצה את שכמותכם.
[b]
לפני 18 שנים. 20 בספטמבר 2006 בשעה 19:02
