פוסעת בעקבות האהבה

בדיוק בעוד 12 שעות, לפני 7 שנים. ערב ראש השנה....

בדיוק בשעה הזו, נכנסתי לחדר ובקשתי מהם שיצאו.

קבוצת רופאים, מוכשרים, שעשתה הכל כדי להציל אותך.

ולא לוותר.

חייבת הייתי לומר להם להפסיק

להפסיק להכאיב לך,

להפסיק להתייסר בעצמם.

וישבתי לידך, מניחה בכף ידך החמה עדיין,

את תמונות יקירך שנרצחו.

את יסורי המצפון שלך, את הנצחון שלך.

תלך סבא'לה. כבר לא כואב יותר...לא בגוף, לא בנפש.

סבא'לה, סבא שלי האהוב,

החתיך. זה שכל חברותי היו מאוהבות בך...

זה שדקה לפני שנכנס לניתוח, עוד התחיל עם כל האחיות.

סבא שעמד בגאווה ושר, ביום הניצחון על הנאצים, קבל עם ועדה

וכשהניפו את ילדתי, אהבתך הגדולה,

כאילו גבהת , גאווה מלאה אותך...

רק אז, רק אז הרגשת ניצחון.

ואני אהבתי אותך אז, כלכך.

ולקחתי את הכאב שלך...ניכסתי לעצמי...

שלא תדאג. שלא תחשוב שנשכח.

סבא שלי, מדהים שכמותך...

בן כמעט 80, החבר הכי טוב שלי.

שניה לפני חדר הניתוח,

לפני הניתוח הארור שלקח אותך ממני,

אמרת לי "לא תעשי לי מסיבת הפתעה"

סבא, ידעת שלא תצא מבית החולים? ובכל זאת הלכת?

רק כי אני אמרתי, חשבתי שזה נכון, לנתח.

סבא שלי...

היינו הולכים לבקר את כל החברה,

בית הקברות... 4פעמים בשנה, 18 שנים ארוכות...

הבטחתי לך...שלא אתעצב...שלא אבכה.

תזמורת ומקהלה, בקשת שאבטיח לך, על קברך.

ואפילו את זה לא יכולתי למלא.

אז שרתי לך, סבא מופלא שלי.

שרתי לך את ליבי...

שם בבית הקברות, מוקפת המון אדם שאוהב אותך.

אבל אני בוכה, סבא'לה

שבע שנים עברו...והכאב, לא פג.

חולמת אותך בלילות, זוכרת אותך בימים.

מחר, בבוקר, נלך לבקר אותך,

נדליק נר, נניח ורד אדום,

ואני שוב אשיר.

שרה לך סבא שלי,

אוהבת אותך, כל כך.

אתה כל כך חסר לי.