כמה כיף שהייה לי אתמול.
אחה"צ, אושה שואלת אם נרצה לבוא לפגישה. הלב שלי מתחיל לרקוד סמבה...אבל המוח, הוא אומר "תרגיעי...החוקי בחיים לא יסכים". בכל אופן...מנסה. והתשובה, ובעיקר הקלות שבה ניתנה...מפתיעה אותי. (פוקה...כ'...הפעם אני עצרתי את מפני הזבל....לבד!!!).
מכאן לשם, המיקום משתנה לסטודיו של ראש השבט.
סשן לא קצר עם הקטנה החולה...שמסרבת לאפשר לנו לצאת. אבל אין דבר העומד בפני הרצון...
ואנחנו ברכב של האושים. פוגשת את אוש הסטאד מאפין לראשונה. אהבה, יש שם. הרבה. בדרך, מעבירה אותי המינידומית שלי סשן קיטורים. האח הגדול שלה, נעלם ולא חזר הבייתה בזמן שהתחייב אליו. והיא...בחיים לא תשאר חייבת. חולה או לא, היא תטריף את דעתי כל הדרך, תחמם אותי עליו. לא תרגע, עד שלא מבטיחה לגלגל אותו בזפת ונוצות. ולא...זה לא הספיק. כשהוא הגיע חזרה הביתה, גם הוא עבר תחת נחת זרועה. היא לא תשאיר אף חלקה לא מטופלת. אבירת הצדק והשיוויון - עד שהוא מצלצל אלי ביאוש ומתלונן שאחותו מענה אותו.
מותק שלי...סוף מעשה, במחשבה תחילה. לא עושים חוכמות למינידומית!
אני, בהלם מכל הערב הזה, פוגשת לראשונה את הפרצופים שמאחורי הניקים. אף אחד לא דומה למה שתארתי לעצמי. ראש השבט, האיש שקיבל אותי ביום שנכנסתי לכלוב ודאג שלא אעשה שטויות. החכמתי מאז, אבל תמיד טוב לדעת שיש מי שתמיד יהייו בצד שלך. תודה איש קסום. WHIP האיש והאגדה. שמלווה אותי בצחוקים ובכאבים. רק בשבילינו היה צריך להמציא את המסנג'ר...וטיפוס וטיצ'ר, הכי לא כמו שדמיינתי, אבל אושר גדול לפגוש . הבנות...עלין כבר שמעתן אחרי מסיבת הפיג'מות אצל עין. ומעל כולם...החוקי שלי. מותש מחודש עבודה מטורף עם ממוצע של שעתיים שינה בלילה...בתוך הקלחת הבדסמית. לאט לאט הבין עד כמה האנשים האלה חשובים לי. איזו דרך ארוכה עשיתי עם עצמי, מאז שנכנסתי לכלוב...והוא שם בשבילי. מרוחק, עייף, מותש, אבל איתי שם. תודה לך חוקי שלי. אוהבת אותך בלי קשר. ומעריכה את המאמץ. ו...אל דאגה, לא נענשתי. והפעם הבאה, תהייה קלה יותר.
והסטודיו...
הסטודיו של ראש השבט, נמצא במקום הכי לא סביר שתחשבו עליו. נכנסים, וכאילו עוברים מהחיים, לעולם אחר. חלל גדול, שהדבר הכי דומיננטי בו הוא פסל מתכת תלוי מהתקרה המאד גבוה...נו, תמימה שכמותי...כן, ראש השבט יצר אותו. לא, לא רק ליופי. אפשר לתלות ממנו עד 250 קג'.
נכנסת לחדר כמו עליסה בארץ הפלאות...כלוב, שאחר כך אושית ואיימי הראו לנו שאפשר לאכלס אותו ביותר מסאבית אחת. (לא, לא אני..קלסטרופוביה...אבל בדקתי, אפשר לשכב עליו, מה שהעלה בקרב הנוכחים חיוך זדוני.) צלב מתכת מסוגנן, מתאים בעיצובו למתקן התליה החיצוני... ושלל שוטים, חבלים, נירות, מסיכות, שלשלאות ...חלום רטוב.. כן, כן, אפילו אני התחלתי לחוש רגשוש קטנטן...
אה...יש גם גלגל, שתולים מהתיקרה. ואני...מאותגרת בדסמיות שכמותי, ישר בעניין לונה פארק. משחילה את עצמי בתוכו, נתלית ומתחילה להתנדנד. מא איכפת לי שהישבן שלי נשאר חשוף לכל. החוקי המתוק שלי, שומר על רכושו היטב. אף אחד לא מעיז להתקרב. חוץ מאיימי. היא, לא שמה על אף אחד. משוגעת עליך , מותק.
בקיצור, נס גדול היה לי אמש.
אושר גדול.
אוהבת אותכם כל כך.
במיוחד בזכות מי שאתם.
נו......מתי שוב???
לפני 17 שנים. 20 בדצמבר 2006 בשעה 12:25
