פוסעת בעקבות האהבה

יצאתי מהשעור. פעם ראשונה בתולדותי בבית הספר. קמתי ועזבתי את השיעור.עזבתי בכוונה לא לחזור.

הכל התחיל בשנה א'. התחלתי את השנה עם קבוצת אנשים זרים לחלוטין שהפכו לחלק בלתי נפרד מחיי. משפחה מורחבת. ויחד איתם, עם קבוצת מורים, שהתחברתי אליהם יותר או פחות...מתוכם,היו שניים שהפכו למה שפעם הגדירו כ"מורה לחיים". לקראת סיום שנה א', הלחו הבחינות לשנה ב'. בתחילה דובר על פתיחת שתי כיתות. לקראת סוף שנת הלימודים , הודיעו שה[b]מורה שלי, זו שבעזרתה עשיתי את אחד המהפכים המשמעותיים בחיי, פותחת כיתה נוספת. הראשונה בתור להרשמה הייתי אני...

אם תחילת שנה ב,' גיליתי, כי העזר כנגד, אף הוא מורה מבית הספר (אבל אחד שלא לימד אותי מעולם), הוא חלק אינטגראלי מההתרחשות. בתיאוריה, הוא היה אמור לכתוב תסריט ע"פ חלומות שלנו. בפועל, הוא הפך לדמות המובילה בלימוד. הוא פרש את החלומות שלנו, הוא הוביל את כיוון לפיו עבדנו בכיתה. ולידו, מאיזושהי סיבה לא ברורה, המורה המדהימה שלי, זו שבזכותה נרשמתי לשנה ב', זו שכלל התלמידים בבית הספר כמעט סוגדים לה, הפכה למן גרופית שלו. והוא...הוא מושך לכיוון שלו.

הכעס שלי החל לפני מס' שבועות. במסגרת התחקיר שלנו לפני המחזה, שוחחנו על קורבנות. בעיקר על נשים מוכות. הדיעה שהוא הציג היא, שבכל מקרה, אישה מוכה בוחרת להיות קורבן. אם היא לא קמה מיד והולכת, היא בחרה להיות קורבן. הדיעה הזו, כבר היא, המרידה אותי. ניהלנו משך כמעט שעה ויכוח. שתוצאותיו לא הוכרעו. יצאנו בדיעות חלוקות.

היום, בתוך דיון , הוא הציג את העמדה ששברה אותי. לדעתו, אנחנו בוחרים להיות חולים במחלות קשות וממאירות. אנחנו בוחרים להיות קורבנות של החיים שלנו. אנחנו "אשמים" בכל מה שקורה לנו...והא מתעקש על זה. גם כשניסיתי להבין, האם הוא חושב שאני בחרתי להפוך בין יום לחולה במחלה קשה בגיל 10. האם הוא חושב שבחרתי להפגע מינית בגיל 6. האם הכל היו בחירות שלי?

בקיצור, יצאתי מהכיתה, בוכה. ובהפסקה, אספתי את חפצי ונסעתי הביתה. מגורם מעצים ומגדיל בחיי, הפכה השנה הזו לגורם מעיק ומקשה. ממצב בו יום הלימודים היה הסמן שלי...הדבר שאליו שאפתי להגיע כל שבוע, נהייה יום הלימודים, יום שבו אני נערכת כמו לקרב. באה מוקדם יותר כדי לבדוק עם מה צריך להתמודד, חוזרת הביתה, מתכנסת בשתיקה, בתוך עצמי כדי לא לפרוק את הכעס והתסכול על הסביבה הקרובה.

עצוב לי. קשה לי. אבל נכון לעכשיו, זה נראה שזו החלטה סופית ונכונה. יתכן שתשתנה. אבל כרגע, אני כותבת והדמעות נוזלות מהעיניים. והבטן מתכווצת. ורע לי כל כך.