ולמרות זאת טוחנת בראש שיחה שהיתה לי אמש
לא מבינה. כולנו אנשים מבוגרים. עם יתרונות וחסרונות.
למעשה כאן, זה מיקרוקוסמוס של המציאות.
אבל, כאן, בניגוד למציאות, אנחנו מבחירה.
כאן, בניגוד למציאות, אנחנו יכולים ליצור לנו סביבה תומכת,
אוהבת, דואגת...בדיוק כל מה שאנחנו לא יכולים ליצור בחיים הרגילים.
ולמרות שניתנה לנו האפשרות הזו. הפרווילגיה,
אני מוצאת את עצמי, לאחרונה, מתכופפת, כדי להמנע מלספוג כדורי רפש
שנזרקים מצד לצד, על ידי שוכני כלוב חביבים.
לא, לא חביבים בציניות...חביבים באמת. כאלה שראיתי לעצמי זכות להכיר אותם,
להיות חברה/ ידידה שלהם.
מוצאת את עצמי, צריכה להדליק את האור, כדי להוכיח שהצל הגדול, מוטל על ידי בריון קטן.
שהסיפוק שלו נובע מביזוי ולעג לזולתו, בצ'אט. ואח"כ, מול כאלה, שדעתם מקובלת עלי, שטוענים
להגנתו...
מוצאת את עצמי, צריכה לבחור בין צד אחד לשני. בין חברה אחת לאחרת.
בין להגיע לאירוע, כדי להראות נאמנות לצד אחד, לבין להמנע ממנו, כדי לא לפגוע באחר.
גן ילדים.
ובכן. לא משחקת במשחקים האלה.
"מי לה' אלי" היה נכון אולי בתקופות החשמונאים. אני כאן. להשאר. באהבה, לא במלחמה.
ירצו, יאכלו. לא ירצו, לא יאכלו.
ובא לציון גואל.
לפני 17 שנים. 23 בינואר 2007 בשעה 12:34
