פוסעת בעקבות האהבה

אחרי שכולם גמרו

להודות, להלל, לשבח, לרומם ולפאר

את מסיבת פורים,

עכשיו תורי.

בתקציר...היה מדהיםםםםםםםם.

זו מסיבת פורים הראשונה שהלכנו אליה

משנת 1988.

אז עוד היינו צעירים, רזים ויפים.

כמעט 20 שנה אחרי,

התרגשתי נורא מהמחשבה,

מאי הוודאות אם החוקי יסכים ללכת, או לא

מההכנה המנטאלית לתחפושת.

מהצגת התחפושת בחיל ורעדה לחוקי,

והתגובה שלו: "עם התחפושת הזו, הייתי הולך איתך גם למסיבת פורים בעבודה"

הוא הסכים ללכת.

השעשוע בלחשוב מה הוא ילבש, למה יתחפש (צ'יף אינדיאני...)

והגענו...אמאלה...איזה פחד...מרגישה עירומה למחצה.

ואז. תמיד ידעתי שאני מרגישה נוח איתכם. כולכם.

המון מחמאות. עיניים מתבוננות

מרגישה די יפה שם.

המון חיבוקים ונשיקות

אפילו רקדנו (דבר שהוא אחד משלושת הדברים שאני לא עושה בציבור)

אבל מסתבר שאתם יקירי, אתם לא ציבור. אתם חלק ממני.

והחוקי, הקנאי. לא מוריד את העיניים מהתחת שלי ואת הידיים מהציצי...

דואג כל הזמן שאף אחד לא יתקרב מדי

סובל בשקט את הנישוקים שלי.

מזמוזים, כמו בגיל 16. איתו . עם החוקי...תרגיעו.

ובסוף, כשאומרים שלום...

תהום תופסת אותי עם החוקי ועם דנה שלה

לחיבוק משותף.

דוחפת את פרצופו של החוקי עמוק לתוך המחשוף שלה.

אפילו אז...הוא, מתוך המחשוף, דואג לוודא שוונוס לא ממזמז אותי.

מעלף, החוקי שלי.

חזרנו הביתה.

היו כאן מעשים שערבו כמויות לא חוקיות של קצפת.

היה כיף.

רגע. היתה שם פרה אחת. מדהימה. עם חולצת מעטפה. פעמון, קרניים וחצאית פרה. מדהימה.

מי שמכיר אותה...שימסור לה שאני מתה עליה.

אושיה אמיתית.


אולי החוקי יסכים לבוא שוב בקרוב.

אוהבת מה שהאנשים כאן גורמים לי להוציא מעצמי.

אוהבת אתכם.



נ.ב.

X אני מניחה שתקרא את זה. הישבן שלי מספיק גדול. אתה יכול לנעול נייקי ולקפוץ לי.