בוקר יפה וחמים של פורים. החוקי נותר בבית, לסייע במלאכת השיפוץ. במסגרת זו, ובמסגרת תוכניתינו, איך נחליף כל שעתיים את דעתינו, שמנו פעמינו הנער, החוקי שלי ואני למקדש הרהיטים או בשמו המוכר יותר, איקאה.
בהתקדש עלינו פורים, רואים אחינו בני ישראל, את הלבן בעיניים של פסח. מה שגורם להם לסחוב את עצמם על טפם ועל חמותם מחופשים למפלצות תלת רגליות היישר לאיקאה...
במקדש עצמו, רעש מהומה. הצבא לבוש מדים..אה, סליחה, לא הצבא, סתם כלל עובדי איקאה לדורותיהם, מצעידים את שלל זבי החוטם, צורחים וצווחים, לקול הלמות תופי הDJ ונפיחות צופר האויר ברחבי הקומה התחתונה של המוסד. מה שגורם לי לחשוש מהפיכה צבאית או מנפילה על ראשי השוטים המרעישים ואני מזנקת באימה לכוון הקירות ונותרת צמודה אליהם עד לסיום הסיור בקומה העליונה. בסיום הסיור, מגיעים למסעדה של המוסד המכובד. המקום, נראה כמו בית תמחוי...אנשים משתרכים בתור ארוך, עם מבט מיואש בעיניים...מנסים לגלות מתי יגיעו לשני הגברתנים אדומי הפנים, המטילים חיתתם על הקהל ומזון שנראה שמישהו כבר אכל אותו פעם, על הצלחת...
וליד המסעדה, קופה מס' 1. כאן, צריך להעניק לקופאית, עם כתם שחור גדול על האף, את הנייר שניתן לנו, על ידי הנערה שלבשה שטיח בדמות פרה ממחלקת מיטות ו...לשלם. או אז, מתגלה החוקי במלא עוצמת שליטתו המנטאלית בי. בקול יציב ונטול רעד, הוא מיישיר אלי מבט ואומר - "אבל לא הבאתי את הויזה שלי" אם היו נופלים עלי השמיים, או שהייתי מגלה שאכן יש אלוהים, לא הייתי מתרגזת יותר. בשקט היסטרי, אני מביטה אליו, מרגישה שכל הדם שבגוף, מתנקז אצלי לתוך וריד אחד בראש..."מההההההההההההה???? מה זאת אומרת לא הבאת ויזה? איך בדיוק נשלם?" באותו רגע, שקלתי ברצינות מלאה, לדחוף יד לחזה שלו ולעקור את ליבו, להקריב לאלי המקדש. והוא,החוקי המעלף שלי, שומר על שלווה, "לא הבאתי. מקסימום, נשמור את הרשימה ונבוא בהזדמנות אחרת..." ואני, הווריד ברקה, על סף פיצוץ, הנער, כבר רואה את עתידו כיתום...יורדת בסערה לקומה התחתונה של המקדש. אני כאן. לא החוקי ולא אף אחד אחר יעיז לחרב לי את החוויה המזככת של מוצרים קטנים, צבעוניים ומיותרים שנערמים בעגל. הענק.
הקומה התחתונה של המקדש, מזמנת לנו שלל הזדמנויות להוכחת רפות השכל הגברי, על פני זה הנשי. אלפי נשים, מסתערות על ואזה נאת מראה, מזכוכית בעובי שלא היה מבייש משקפיים של היורם המצוי בטכניון וזויות של דוגמנית אנורקסית בערוץ האופנה. בעוד הגברים, שועטים במרץ לכיוון האור...של מחלקת התאורה. הזוגות נפגשים שוב מול שלל מדפים בגדלים הזויים, שלא מתאימים לממדי הקירות בבנינים שנבנו בשני העשורים האחרונים בארץ. ובכ"ז, עוד לפני המחסן. בני זוג מביטים האחד בשני, תוהים כל אחד מצידו, לשם מה נדרשות 58 נורות בצבעים שונים, בעלות הברגה שלא מתאימה לשום מקום, או לשם מה נועדו שלל פיסות הפלסטיק הצבעוניות, בדמות כפות רגליים של עכברים...
מותשים, מגיעים בני המשפחה לשערי המחסן. משוטטים עם עגלות ענק, מנסים נואשות להבין מה הם אשמים ולמה אי אפשרלשלם עוד כמה מאות שקלים ולקבל את המוצר בפתח החנות...
גם אנחנו הגענו. לקחנו מה שהמזומן הצליח להשיג...
מחר יהייה עוד יום איקאה.
הצילווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
לפני 17 שנים. 4 במרץ 2007 בשעה 20:41
