פוסעת בעקבות האהבה

אז אמש, התפנצ'ר הגלגל בעכבר שאני קוראת לו האוטו שלי. מה שדחה את הנסיעה המרגשת לאיקאה, להיום. בצהרי היום, שמנו, אמי הורתי ואני, את פעמינו אל מקדש הפלסטיק. למרבה האושר, המקום היה עמוס בדיוק במידה הנכונה. משהו בין השממה שאחרי נפילת פצצת אטום,
לבין הנהירה "ההמונית" לדאנג'ן בראשון האחרון.

הסשן הפעם, היה קצר ויעיל. הזמנת המיטה, תשלום (במזומן, ליתר ביטחון) , וסיור בן שעה בקומה התחתונה, בהמתנה למיטה שתגיע לנקודת האיסוף, תוך הטלת חפצים מיותרים לעגלה.
עם חלוף השעה, והעברת עוד כמה מאות שקלים לקופת איקאה, מסרנו את המיטה לנקודת ההובלה (רק בין 8 בבוקר ל 4 אחה"צ. אעובדים???, אכלתם אותה...קחו יום חופש וחכו למיטה בין השעות האלה...) ובשמחה רבה דלגנו על הפקקים בדרכינו הביתה.

הבית, זה המקום שנראה כאילו הוריקן עבר בו. קרטונים פזורים מעין לעין, כמו מצבה למשכנות הומלסים. בנסיון נואש, לוקחת קרטון אחד, שידת מגירות למינידומית. בסיבוב הקודם, נדרשה רבע שעה שלמה לאתר את המיקום ולקחת את המוצר.

פותחת את הקרטון. המינית משחררת אנחת עושר. מרוצה מהצבע. מתחילה לשלוף את עשרות החלקים. ולפתע, מכה בי ההכרה. זו לא השידה הנכונה. הפה נפער לצריחת יאוש "XXXייייייייייייייייייי"
החוקי מגיע, מבט מודאג בעיניו. מברר שכולם בין החיים. טוב, נו, מה את מתרגזת, הם יקבלו בחזרה...

"ממלאה טופס 55. רוצה העברה מהיחידה המ_____ת הזו"

מחר, עוד יום איקאה


איקאה שולתתתת1.

והחוקי גם.
[b]