בבית המקדש, בקצה החדר,
יושבת חרש בת-ציון, אלמנה.
את בנה יחידה,היא מנדנדת,
ושרה שיר ערש לפני השינה...
יום השואה הגיע שוב, סבא'לה שלי.
לא הוא עוד לא באמת הגיע, רק ביום ראשון,
אבל לי הוא הגיע כבר לפני שבוע, בדיוק עם החמץ הראשון.
בדיוק אז, כמו כל שנה, כבר 13 שנים, מתיישבת לי בבטן האבן הזו.
האבן שהעברת לי, מבלי דעת, בחרדת קודש, באותו ערב יום השואה...
באותו ערב, שבו הייתי צריכה ללדבר בפני הקהל הרב.
כתבתי סיפור באותו ערב. סיפור דמיוני. סיפור שעלה לי בראש.
סיפרתי על סבא שלי.
ספרתי מהנשמה, את הסיפור שמעולם לא שמעתי ממך.
את הסיפור שאף אחד לא סיפר לנו. לילדים.
ואני ידעתי אותו. ידעתי בלב, בנשמה. מדוייק, כאילו הייתי שם. כאילו ראיתי אותו בעיני.
כשהראתי אותו לאמא, היא החווירה. כאילו ראתה שד.
ואני, כשהבנתי על מה ולמה...כל כך פחדתי לספר לך. לתת לך את הנאום.
לא רציתי להכאיב לך.
אבל נתתי לך אותו. וברגע שקבלת את הנייר הזה. העברת לי את האבן. את הכאב.
והבטחתי לך אז. ואני מבטיחה גם עכשיו. אני לא אשכח. ולא אסלח. ואעביר.
הם לא ישכחו, בני המשפחה שלך. הנרצחים. אני לא אתן לזה לקרות.
אנחנו נשא את שמם. בכל מקום שאגיע אליו. בכל מקום חדש, אקרא בשמם.
בכל טקס, בכל עצרת. בכל זמן.
כאשר עוד תגדל בן צעיר,
זכור תזכור זה השיר,
צימוקים ושקדים,
אז מערב עד יום.
צימוקים ושקדים,
את עינך עצום.
לפני 17 שנים. 13 באפריל 2007 בשעה 15:44
