עכשיו, אתם כבר יודעים שלא הגעתי.
אני כל כך מצטערת על זה.
כל כך התרגשתי בשביל וונוס,בשביל כולנו
רציתי להיות שם, איתו, עם כולם.
אבל החוקי , הוא החוקי,
אומנם הסכים שנלך להופעה,
אבל כבר 3 ימים אני מתחננת שלא יהרוס לי את מצב הרוח
והוא...בדרכו השקטה והאגבית, בשיטתיות, הורס.
ככה, בקטנה. בלי שייווצר משבר.
לאט לאט הורס לי את מצב הרוח.
הלילה, זה הגיע לידי כך, שהיה ברור שאם אני אגיע,
אני אקלקל לכל מי שיהייה בסביבתי את מצב הרוח.
וזה לא הוגן כלפי אף אחד.
לא כלפי האנשים שאוהבים אותי ויושפעו ממצב הרוח שלי
ולא כלפיך, תוכי, שמשהו יגרום לפיחות במצב הרוח של הקהל.
איש קסום.
אני מצטערת שאני לא עמידה יותר,
מצטערת שלא יכולה לעמוד ולהלחם בו.
אבל אלה הם החיים שלי.
כל אחד צריך לישון, במיטה אותה הוא מציע לעצמו.
וזו, שלי, לרוב סבירה.
ולפעמים, אני מייחלת שהיא תהייה מספיק גבוהה,
כדי שאוכל לקפוץ ממנה ראש
ושיפסיק לכאוב.
לפני 17 שנים. 10 במאי 2007 בשעה 20:59
