פוסעת בעקבות האהבה

שנתיים וחצי שאני נאבקת.

אף אחד לא יודע. פרט לוקח.

המשפחה הקרובה יודעת רק רסיסים.

שנתיים וחצי של מאבק בלתי פוסק.

שנתיים וחצי שכל שניה נספרת.

כל דקה מסומנת

כל יום הוא נצחון מחדש.

ואין ספק. החוקי היה חלק אינטגראלי מהמערכה.

מהבעיה. וגם מהפתרון.

מישהו אחר, היה תופס את רגליו ונס על נפשו.

ואחרי קרוב לשנתיים של מלחמה,

מצאתי את המקום שלי, כאן.

מוזר, מופרע, מופרך...

בלתי סביר, כי מה לי ולסקס בכלל, שלא לומר בדס"מ.

אבל,עובדה. כאן הרגשתי בפעם הראשונה בחיים,

שמצאתי את המקום שלי.

כאן הצלחתי להרגע, למצוא אנשים שאוהבים אותי,

בגלל מי שאני, לא כי הם חייבים, לא כי הם רוצים ממני משהו.

וכבר לא רציתי לרוץ לתוך קופסאת הכדורים כל היום

וכבר לא חפשתי מקומות גבוהים

והפסקתי לייחל שהמשאית תיקח אותי איתה בסיבוב...

ואז, אז הגיע השבוע האחרון.

עם הרצון שלי להגיע להופעה,

עם הידיעה, שהחוקי, יעשה הכל כדי לחרב את זה.

והשתדלתי, בחיי שהשתדלתי

אותתתי, ביקשתי, התחננתי שלא יחרב לי.

עשיתי הכל, כדי שיצליח.

והוא...בדרכו השקטה והעקבית.

אז נגמר לי הכוח וברחתי שוב.

ואני בורחת שוב עכשיו

להתראות רוגע.

שלום קופסא.

חיים ומוות ביד הלשון