כרוניקת עונג לא ידוע מראש

היא לא היתה עוד אדון ללבה. די היה לה במבט חודר מצידו לאיבוד עשתונות כללי. רעד פנימי. די במבט להרטיב את התחתונים עד תום . כאילו רק המבט פער בה בור לעומקה . מגע חטוף המיס את הקרביים .את שאריות צלילות המחשבה. כשהצמיד אליו את גופה היה זה מתנשם כיצור בעל חים משל עצמו. מנותק מרצונה ומשכלה. מתנשם והולך ומתרגש.
עד שכל הוויתה אמרה רצון להתכדרר למרגלותיו לרקוע ברגליה ולהתחנן שיתעלס עמה כאילו זה הדבר האחרון שנותר לה. כאילו בכך תלוים חייה.
היה בו משהו קר. כל ניסיונותיה לחדור חומת ניכור קלה, בלתי נראית כצעיף שקוף, נתקלו בחומה אדיבה אך אסרטיבית. שקולה ומנומקת היטב. לא, הוא לא מאמין בהתאהבות. לא , הוא לא מתמסר אחרי חצי שעה

היא ישבה מול מסך המחשב והרהרה בו. מיום שפגשה בו נמלטת ממנה מפעם לפעם אנחה פנימית. חשד קל עלה בה שמא מידי פעם חומקת מפיה לעולם החיצון . היא לא תספר לו כיצד היא מדמיינת אותו בועל אותה . בנסיעה, במהלך סרט, בארוחת ערב במסעדה , בפגישת עבודה. דעתה נטרפת עליה מהשתוקקות מתפרצת. פתאום . ואז נשימתה נעצרת . אצבעותיה נשלחות מאליהן, קצות עצבים מרוטים משתוקקים משתלחים אל הריק. היא כמעט מרגישה איך ידיו לוכדות את אגן הירכיים, מחליקות אותו למרכז הוויתה. כמעט רואה התחלה של פגיעות בעיניים שלו.
ואז נמלטת מפיה גניחה מתאווה מיוסרת תחת עיניים מעורפלות. היא אינה שולטת עוד. רוצה להיות שלו, שלו שלו. להעניק לו את עצמה בדרך בה איש אינו יכול להעניק. בדיוק אז היא עוצרת, בכוח, כמו בלימת חירום של מכונית , מזדעזעת קצת מהיכולת למלט אנחה ציבורית כל כך, חוזרת לשליטה. בעוד כמה שניות יחזור גם קצב הלב. עד לפעם הבאה. מאז פגשה בו, היא לא יכולה להתרכז יותר בסרטים, לא עוקבת ממש אחרי העלילה.
לפעמים הוא צורך קיומי כמו אויר. לפעמים התמכרות כמו סמים קשים.
ומנה קטנה כבר לא מספיקה.
מה תרצה שאלבש היא מסמסת לו , תוהה איך יקבל אותה הערב כשתיכנס אל ביתו להתבונן בו שוב כך שתיעתק נשימתה ממנה. התשובה לא מאחרת. הערב, זונה שלי, אני רוצה אותך כמו שאת. תבואי בטרנינג , פיז'אמה. לא מאופרת. בלי עקבים. בלי בושם . בלי בגדים מיופייפים. את נטו. הכי עירומה. אני רוצה להפשיט אותך.
מוזר, אבל היא קצת מתביישת. הוא הבין שנעים לה להסתתר מאחורי מלבושים ותחפושות והחליט להפשיט אותה באופן הכי חד וסמלי שהכיר. ומהי זונה בלי נוצותיה? עלובה? משומשת? זונה של אחרי יום עבודה בשפתון דהוי ומרוח ומבט כבוי?
אה, הוא נזכר ומסמס – בלי תחתונים. בלי חזיה.
האם תזכה להיאהב כשהיא עירומה יותר מכפי שהיתה מעולם? עירומה מעצמה, ממגבלות ואיסורים, מתחפושות, משקרים, מבגדים, משיער , מכל השנים שהעטו שריונות על לבה?
האם תצליח להתפשט כך מבלי לדעת אם יקח אותה . לעשות צעד אחד אל התהום ולהושיט אליו יד מבלי דעת אם תהיה שם לאחוז בה?
היא ניגשת אל הכיור ומקפידה להסיר את שאריות האיפור . היא אינה מתקלחת, כפי שביקש ממנה במפורש. מחליקה אל פיג'אמה קטנה וורודה . ילדותית. לא סקסית. עם ציורים של פילים. תוהה שוב לעצמה האם יש בו את האהבה הזאת לתתה, ואיך זה שהיא נענית לו כל כך מבלי לדעת את התשובה .
היא מניחה בתיק שחור קטן ארנק ופלאפון, לובשת מעיל ארוך שמכסה את הפיז'אמה ואת החזה הקטן הבולט תחתיה ויוצאת מהבית . לפני ביתו היא מתמהמהת . חוששת. מביטה בעצמה שוב במראת הנהג. נראית טוב
פנים בהירים חיוורים. מבט פגיע . עיניים ירוקות. שיער ארוך, שאטני. היא כבר יודעת שלא תוכל להביט בו כשתיכנס והיא מקווה כל כך שיאסוף אותה אליו. הדרך עוברת מהר ומתנשמת היא מגיעה איכשהו אל דלת הכניסה. מודה לגורלה שלא זימן לה מי מהשכנים לחלוק על שפיות דעתה באמצע הלילה בפיז'אמה ובמעיל. היא לוחצת על הידית שנכנעת בחריקה קלה. סוגרת את הדלת אחריה. עיניה מתרגלות לעלטה. הוא עומד מולה. לבוש בוקסר וחולצה קצרה. הוא מביט בה מרחוק. היא משפילה מבט. שתיקה ארוכה, סמיכה, חשוכה. "תורידי את המעיל" הוא אומר בקול רך ונחוש שחודר לתוכה. עושה כדברו כמעט אוטומטית.
בשרה נרעד בצינה העוטפת את הבית. קר לך? הוא מדביק את המרחק אליה בשלושה צעדים. היא יכולה להריח את עורו . נעמד קרוב אך לא נוגע בה. יודעת שהוא מביט בה. מביט בפיז'אמה הורודה, בפטמות הזקורות . היא מנסה לשלב את ידיה סביבן אך ידו עוצרת אותה בתקיפות. ידו בסנטרה, מרימה אליו את עיניה. מביט אל תוכה בדממה. נוקב וחוקר. עכשיו יודע שתעניק לו את כולה אם יבקש , מחניק התרגשות. ידו האחרת נוגעת בחזה עכשיו, בלי להתיק מבט מעיניה.
מלטפת לאט, לאט, בעדינות אין קץ ואז מושכת את הפטמה המכווצת. היא שתוקה. מהדקת שיניים. מתאמצת לא לפשק את שפתיה לבל תימלט מהן זעקה . לא נעה. מרכינה את ראשה תחת ידו. "את כל כך יפה" קולו שוקע ללחישה סדוקה ונדמה לה שמשהו נשבר בקרבו.
ידיו אוחזות בפטמות העדינות מבעד לפיז'אמה . האם הוא מבחין בנשימה המקוטעת? האם הוא שומע את הצעקה שמתפשטת בתוכה כסערה? ידו בטוחה. מהירה. מגששת אל מתחת לפיז'אמה, עושה בגופה כבשלו. מוודאת שמשימתה בוצעה כהלכה. אין חזיה. לא , אין גם תחתונים.
את רטובה? הוא שואל בלחש. נבוכה. היא אינה יודעת לענות לו . הבטן מתכווצת. האם יכול להיות שתהיה רטובה ממבט?. ממגע קצר של ידיו על החולצה? מבולבלת. גם לו ידעה איבדה זה מכבר את יכולת הדיבור.
לא מבזבז זמן, ביד ימין הוא מפשיל את גומי המכנסיים . מרחיק אותה ודוחק כנגד הקיר. אגודל מיומן מוצא את הפתח ובאבחה חזקה אחת כולו בתוכה. יותר מנגן בגופה ממשתמש בו להנאותיו , הוא חודר אליה בקצב איטי שוב ושוב בחוזקה לא מתיק מבטו מעיניה , סוחט את הצעקה הלא נשלטת ששמרה בכוחות התנגדות אחרונים. "יפה" , הוא עונה לה , כאילו שמע את הדיבור הפנימי. מסופק שהצליח להפיק ממנה את הצעקה הנואשת הזאת , כמו נגן ממנדולינה.
עכשיו הוא יודע. עכשיו גם היא. "הרטבת את הפיז'אמה שלך ילדה יפה" הוא אומר ומביט בה שוב ארוכות.
מנתק את אגודלו ממנה ומגיש לפיה.
לא התקלחת, נכון? יפה. הוא מרים ונושא אותה אל האמבטיה למרות מחאות מרוסקות. "שש... ילדה שלי"
המבט בעיניו משתיק אותה. יש בו כל כך הרבה מסירות. הוא מניח אותה באמבט ורוחץ . רוחץ כמו שרוחצים ילדה . מסבן את גופה בסבלנות מעוגלת, מתעכב על הכוס והישבן. את צריכה להיות נקיה בשבילי מבפנים ומבחוץ הוא מסביר לה ומחליק אצבעות בעדינות אל תוכה. הוא חופף את שיערה היפה . מסבן את הצואר ומסתיר היטב כמה נפעם גופו מהגוף הרטוב, המרגש, הזקוק, שביקש אותו וסבל כעת את ההמתנה הנרקוטית, הקשה, לקרבתו. הוא אהב לחוש את הבשר המורעב המיוסר מנסה להיצמד אליו, לגנוב שארית מגע של חום בכל תנועה אגבית. מנסה למקסם את שטח מגע תאי הגוף בשלו. מודע, הוא הגביל את המגע האגבי הזה רק למעט מעבר לנחוץ. כעת הוא עוטף במגבת. מסיר בבטחון את ידיה המורגלות, המתערבות, ממלאכתו. ממכר אותה. מרגיל אותה לוותר לו לחלוטין. להיות שלו כילדה, כאדם וכאשה . נפש וגוף. בכל מובן. הוא מסרק את השיער בתנועות רכות וללא הקדמה נוטל אותה עטופה במגבת ונושא אותה למיטה. מניח אותה עליה בזהירות, מגולגלת בתוך המגבת הגדולה.
"את רוצה אותי?" הוא שואל כשהיא שרועה על גבה. נראית קטנה על המיטה הגדולה. היא מהנהנת .
"היום נבדוק" הוא קובע. "נבדוק כמה את רוצה אותי. נבדוק מה את מסוגלת להכיל למעני , כמה ממני . את לא גומרת בלי רשות היום זונה מדהימה שלי. את הולכת להראות לי מה את מסוגלת בשבילי"
היא כבר יודעת שתכיל הכל למענו. כל מה שיבקש ממנה. מביטה בו עכשיו לרגע לנחש את מחשבותיו. מבטו קשה, נוקב, קר. נעוץ בחזה הקטן, הנערי הזקור אליו נואשות. "מה אתה חושב?", היא שואלת, מפתיעה את עצמה כמה קולה חושף לו פגיעות . כמה חושיה נפגמים במחיצתו, שקילות דעתה. כמה רחוקה היא עכשיו מהאדם המבריק , המצליח והמוכשר שכולם סבורים שהיא . זו שלא מוותרת לאף אחד. שהכל בא לה בקלות. בעבודה, בלימודים, באהבה . זו שהתרגלה להיות נחשקת בכל עת שתחפוץ בכך ועל ידי כל אדם. שרועה סתורה ורטובה כתינוקת בזרועותיו, פגיעה כל כך , במגבת על מיטתו, בלי איפור, בלי בגדים ליד נוכחותו הלבושה במודגש. קולה מתחנן להבעת חום זעירה מצידו. לדעת שהיא לא לבד.. היא מתרצת לעצמה בשקט. פחד קר זוחל מתחת לעור עם היד שלו במעלה הירך. מבטו נאטם. "את אינך שואלת עוד שאלות ילדה ". כשהגעת לכאן היום ויתרת על דיעותייך ושאלותייך, על שיפוטך וביקורתך. אם תגידי עכשיו נפסיק , אם לא, את תפקירי עצמך לידי, ותצייתי לכל שאבקש, ברור?
היא מהנהנת בשתיקה. רוצה שנפסיק? מנידה לשלילה בראש מורכן. אין דבר שהיא רוצה פחות בעולם.
עמוק בתוכה היא כל כך רוצה להיות חלשה. להתמסר כולה להוויתו גופה ונפשה. לעזוב את גופה . לשים את חייה שבירים בכפו ולסגור אותה כשם שמניחים גוזל בן יומו ולבקש בעיניים כלות שמור . שמור עליה.
האם יהיה מסוגל לאהוב אותה בחולשתה?
ומה ייחודה של החולשה? של הכניעה? האין כל הכניעות בעולם זהות זו לזו? התהיה לעוד סימן כיבושים על קת חרבו של צייד ? האם עדיין תהיה אחרת בעיניו? האם כניעתה תאכזב אותו? תבטל אותה?
המחשבות משתוללות , הפה יבש מהפחד. בקול כמעט בלתי נשמע היא מבקשת קצת פחות אור. מה אמרת? הוא חוזר בקול מאיים
"אה.. קצת פחות אור , " היא חוזרת, להסתיר מקצת מגופה המתאהב דרך עיניה.
המהירות בה מגיעה ידו לשערה עוצרת את נשימתה. הרוך שהיה בו מתחלף לקור מחושב וקצר רוח. הוא מושך את השיער חזק ומאלצה לישיבה. "בלי בקשות. בלי הערות. בלי דיבורים . בלי לנשום בלי שהתבקשת במפורש. את מבינה?" ידו השניה על צוארה לוחצת אותו לקטיעת נשימה. "כן. סליחה". בלי לעזוב את שיערה , ידיו מובילות אותה בכוח לשכב על ברכיו כילדה. "פנים למטה. ישבן למעלה." מצווה בפנים חתומים . היא מצייתת בגוף רועד. מחבקת את רגליו ומהדקת. המכה הראשונה על הישבן הימני יותר מפתיעה ממכאיבה. היד שלוכדת את עורפה ממסמרת אותה אל רגליו. "מה אתה עושה?" היא מתפתלת. המכה השניה יותר מכאיבה ממשפילה. היא חושקת שפתיים, לא לתת לו את הסיפוק לדעת שהצליח להכאיב לה. "אני עוזר לך" הקול עכשיו רך יותר. מכה נוספת, חזקה יותר. היא מתפתלת תחתיו . "איך זה עוזר לי?" היא מסננת, מתנשפת. נאבקת בהתחלה של דמעות
"זה עוזר לך להפסיק עם השאלות, ילדה מתוקה שלי" , הקול לוחש, ממש רך עכשיו , "בום" , מכה נוספת. הוא מלטף את העור הבוער בעדינות אין קץ. משהו פוקע בתוכה. היא מתכנסת לעצמה. המכות הופכות קצובות , איטיות , וכך יבבותיה החנוקות שאינה טורחת עוד להפנים. מכה, ליטוף, וחוזר חלילה. "את אוהבת את זה זונה שלי?" הוא שואל . היא מנידה לשלילה
האגודל שלו מחליק לירכה וממשיך בבטחון אל בין הירכיים . בודק וחוקר. היא שומעת את החיוך מתפשט על פניו. "אני לא בטוח שאת צודקת. לפחות הגוף שלך אוהב את זה " האגודל מחליק לתוכה בחוזקה בקלות מפתיעה. " כל כך רטובה." הוא לוחש
כשהוא הופך אותה מעליו היא רואה שהגירה נוזלים על הרגל שלו כחילזון. כחשופית חסרת בית המסמנת בגופה את נתיב חיפושיה הנואש. אני חולה . היא חושבת לעצמה. כמה אני סוטה . מה יהיה איתי
מסמיקה כולה , היא לא יכולה להביט בו יותר. הוא שכלא את נשמתה ללא כלוב וחבלים.
החופש אינו שאלה של גודל הכלוב, אלא של מי מחזיק במפתח. האם תוכל לתת לו את המפתח לנשמתה? האם הוא רואה אותה כשהוא מביט בה?
הוא נוטל יריעת טישו משידת המיטה ומנגב בין רגליה . "יהיה יותר נעים לי כשתהיי פחות רטובה. ולך יותר מכאיב"
היא שרועה על בטנה על המיטה. "את רוצה שאזיין אותך קצת זונה רטובה שלי?"
היא מנידה לשלילה. המומה. לא יודעת אם להרשות לעצמה להישבר. "מצוין. ככה יהיה הכי נעים. אני רק רוצה להעמיד אותו אבל. שלא יהיו לך ציפיות". היא שומעת את הבוקסר יורדים ותוך שלוש שניות הזין שלו נדחק אל פיה בעוצמה. "למצוץ" . היא לא מספיקה לחבוק את האיבר בפיה והוא לוכד את הלחי ביד אחת ואת השיער בשניה כדי לשלוט בתנועתה. דוחק את עצמו אליה בכוח, עד תום. אונס את הפה המתוק בעוצמה. היא מנסה להחזיר לעצמה נשימה אך הזין שתופח בגרון עוצר אותה . מתחילה להיחנק. הוא מרגיש את רפלקס ההקאה בקצה הזין שלו ומחזיק אותה בתוכו , ללא יכולת מילוט. "כן" הגוף משתולל. הוא יוצא ממנה בבת אחת זקור עד כאב. חוטי רוק סמיך ניגרים מהגרון אל הסנטר ומשם אל החזה המתנשם בייאוש לאוויר. העיניים דומעות. משתעלת. הוא נותן לה כמה שניות להסדיר את הנשימה. "תפתחי את הפה. לשון בחוץ" היא פותחת. הוא אוחז בשיערה וחודר אל הפה המתוק היפה עד הסוף ושוב. מחליק אל תוכו בתנועות חזקות. חדות. משתמש. מאונן לתוכה. "לשון בחוץ" הוא מתרה בה. "לא לגעת בזין" . "כן. ככה מזיינים את הפה". היא לא יודעת אבל תנועות הלשון המיומנות שלה מביאות אותו לקצה. יותר קל לו לשלוט כשהלשון בחוץ, להחליק עליה . הוא לא יודע אבל כך שוב הוא פורק אותה מנשקה , מקלף עוד שכבה , מפשיט אותה מכל ניסיונה ומיומנותה , מכל יכולותיה ורצונותיה. גם מרצונה להעניק. לו. עירום ועריה. לכדי עובר שלו. לכדי חלק ממנו המציית ומשמש אותו כאיבר מאיברי גופו. הוא יוצא מפיה. מלטף את הפנים האדומים. היא מרכינה את ראשה אל היד. נצמדת אליה כעולל . גופה רעב אליו . ניגש אל בין רגליה. "רוצה להרגיש? " היא לא עונה לו. הוא לא ממתין לתשובה . "רוצה?" הוא שואל והיא שומעת את אריזת הקונדום נפתחת. הוא נעמד בפתחה. היא יכולה להרגיש את קצה הזין שלו כנגדה. הוא לא זז. הוא מתבונן בה. מבטו מיוסר. עיקש. מניח את היד שלו תחתיה , בשיפולי הבטן. יודע עכשיו כמה היא מתנשמת. מתרגשת לקראתו. לא מצליחה להסדיר את הנשימה. רוצה ולא רוצה אותו. רוצה כפי שלא רצתה דבר מעודה. חוששת מהצריבה בבשרה, בנשמתה. ממה שיוותר לה. האם יצליח לאהוב לה מהמקום הכי חשוף, הכי נמוך, פגיע , ילדותי ולא מתוווך, לא מעודן, לא מחוברת?
את בליל המחשבות האלו קטעה חדירה פתאומית אל תוכה . בכוח שלא חשה מעולם. נשימתה נעתקה באחת ואז צעקה מבלי דעת שצעקה. כמה הדיפות קצרות והוא יוצא ממנה. " די לך" היא מתפתלת על המזרן כחיה פצועה, יוקדת בתשוקה לא מוכרת. רוצה, כל כך רוצה. מתכדררת אל תוכה בניסיון לאכוף על עצמה מעט היגיון, להשיב מעט שליטה. הוא אוחז בגופה הרועד הבוער ואינו מניח לו להיסגר. אוחז אותה בחוזקה ומחבק. מנסה להרגיע . כל כך רוצה להתייפח את עלבון גופה המשתוקק , הבוער , אבל לא מאפשרת. כשהגוף נרגע קצת והרעד שוכך היא מנסה להיאחז בגופו אליה.
עכשיו בכוח עדין הוא מרחיק. מנתק את הגוף הנאחז, המכור . מלטף את השיער. אינו יודע מה מחולל בגופה השילוב הנורא בין קשה לרך. רך ושוב קשה. רחוק וקרוב.
"הזונה שלי רוצה לאונן? " הוא שואל ברוך. "מותר?". "תאונני. תרטיבי לי אותך ואל תפסיקי". מניח את היד שלה בין רגליה והיא מתחילה . תחילה בהיסוס ואחר כאחוזת טירוף. היד השניה נשלחת . חייבת להרגיש משהו בתוכה. הוא מרחיק את היד . "לא הרשתי לך לזיין את עצמך. נכון?. של מי את? של מי הכוס שלך?" "שלך" היא ממלטת בקול שבור. "רק שלך. סליחה".
היא מאוננת על המיטה בזמן שהוא קושר את רגליה בפיסוק רחב מבלי שתתנגד. הוא יושב בין רגליה לצפות בה. מידי פעם מפשק אותה עוד יותר. מחזיק את הרגליים. מפשק את שפתי הכוס שלה כדי להיטיב לראות את התנועות הקצובות , את הלחץ המתגבר. השלולית המתהווה תחתיה. ללמוד אותה. "רטובה כבר מספיק, זונה שלי?. אני מקווה שלא הרטבת לי את הסדין ". הוא מרחיק את ידה ממרכז העונג שלה ומותיר אותה מתנועעת אי רצונית ככל שכלא החבלים התירו לה , מתנשפת. על סף עילפון. מורעבת. "רוצה לגמור זונה יפה?". "כן. בבקשה. בבקשה." "את יודעת שזה לא יקרה בנתיים ומעכשיו תשלטי ברטיבות שלך ושתדעי שמהיום אזיין אותך כשארצה בכך, בין אם תרצי או לא תרצי . ביום או בלילה. כשאת רטובה או כשאינך רטובה. ברור לך?". היא הנהנה וידעה שאיבדה לא רק את כושר הדיבור אלא גם את כושר המחשבה והשיפוט.
"את רוצה אותי?" הוא שואל שוב, רך עכשיו. יד מיומנת נשלחת שוב אל בין רגליה. הפעם נמוך יותר. הוא מחבק אותה ביד אחת . אצבע היד השניה חוקרת לאט, לאט ובעדינות את חור התחת שלה. היא רוצה לצעוק אבל מתאפקת כשהאצבע זוחלת אל תוכה . מתיקה את נשימתה וגוזלת פעימות לב. כאילו כל גופה נפתח אליו משווע להחדר. להכבש עד תום. נרטב כל כולו לסכך את הכיבוש הכפוי, המוחלט , המיוחל.
"מאחר והיום נבדוק כמה את יכולה להכיל, חשוב שהרטבת את עצמך אבל זה לא חיוני." אצבעותיו נשלחו אל פיה. "חושבת שתוכלי להכיל את כל זה?" כף ידו נדחקה אל פיה פוערת אותו עד קצה היכולת.
אבל קודם... הוא קשר את פרקי ידיה מפרק את שאריות התנגדותה. כל כך יפה היתה שרועה פשוקה ומכווצת על מיטתו. יפה עד כאב. הוא התאמץ להרחיק מחשבות תועות, מחלישות, על יפי גופה המרגש , עיניה היוקדות המתמסרות המושפלות.
הוא יצא מהחדר והותיר אותה קשורה לבדה. כמה דקות אחר כך הוא חזר עם כמה חפצים שלא הצליחה לראותם. הוא קרב כוס חלב אל שפתיה " שתי" . היא שתתה בצייתנות והוא תמך בצוארה. שופך במתכוון מקצת החלב על הצואר והשדיים הגלויים. מעסה את החלב אל החזה הנערי. מלטף ומזקיר אותו , מושך וצובט עד שהיא מתפתלת תחתיו. "נעים לך, זונה?"
"כן". "להמשיך?" "כן". הוא מייד מפסיק. "הגיע הזמן לעבוד" מבין החפצים שהניח בצד המיטה הוא מציג לה גזר, מלפפון, קישוא וחציל. "רואה את אלו? הכל הולך להיכנס לתוכך זונה שלי. את הכל תקבלי לתוכך למעני. "

היא מביטה בחשש כיצד הוא מניח קונדום על כל אחד. הוא נוטל סלוטייפ לבן ובוצע ממנו שש פיסות. הוא מצמיד שלוש פיסות אל כל אחת משפתי הכוס העירום משיער ,המושלם והילדותי שלה ומותח אל הירכיים . מפשק אותה לנוחיותו.
הוא מביא טוש דק משידת המיטה ומתחיל לצייר עליה את שמו. אינספור פעמים. על השדיים. הבטן. הירכיים. הידיים. הצואר. הפנים. הרגליים. בשיטתיות הוא מסמן אותה . כאילו מנסה להפוך אותה לשלו. כטריטוריה נכבשת.
. "נלך מהקל אל הכבד". הוא מגיש לה את קצה הגזר- "קחי ביס" היא נוגסת בגזר . הוא אוחז בקצה הקטום ומחדיר את כולו לתוכה בקלות , הולם בתוכה בקצב אחיד הולך ועולה. ""נעים לך?" היא לא עונה. הוא עובר למלפפון ודוחק אותו לתוכה בתנועה סיבובית , איטית, קצת יותר קשה "יותר טוב לך זונה? בחרתי לך את המלפפון הכי
גדול שמצאתי" . קור והשפלה מציפים אותה. "תחממי אותו. קדימה , זונה. רוצה שאגמיר אותך היום?" הוא דופק אותה עם המלפפון בחוזקה. היא בזה לצעקותיה שמחרידות את הדירה הקטנה. הוא מפסיק. מעסה את הדגדגן הורוד בתנועות מעגליות "עכשיו אני צריך אותך רטובה. בואי נפעיל את הגוף המרטיב שלך זונה". חושבת שתצליחי? הוא מקרב אל פניה חציל גדול ומאורך. הוא מקרב אותו אל הפתח שלה ובתנועות עדינות ואז יותר ויותר אסרטיביות מנסה להכניס אותו לתוכה. השרירים מתנגדים והוא נעזר בג'ל . החציל הענק ממאן להיכנס לפתח הצפוף והיא משמיעה אנקות כאב. "כואב לך מהממת?" הוא אומר ברוך. הוא מקרב מקלף ירקות ומקלף מעט את הקצה. שוב מנסה. שוב מקלף. מדבר אליה מילים רכות " תפתחי , כל כך יפה. תני לי אותך" עד שהירק הסורר נדחק איכשהו. "יפה , זונה שלי. כל הכבוד". הוא מזיין אותה עם החציל העצום ונשכב מעליה. נראה לי שהרחבנו אותך מספיק בשביל לקבל את הדבר האמיתי. הוא מוציא את החציל ומכניס ארבע אצבעות. היא רועדת. נרגשת לקבל משהו ממנו בתוכה. סוף סוף. "את יודעת כמה אצבעות בתוכך ?" "ארבע" היא עונה. "רוצה עוד?" "מה שתרצה". "את צריכה להתרגל לקבל כל דבר. בכל זמן ובכל מקום". הוא מלטף את החזה ביד אחת. עיניו רכות ופגיעות עכשיו. היא מרגישה את כף ידו נלחצת אליה , פוערת אותה ואת העור המחשב להתפקע. כעת הוא מאונן לה בידו השניה "ככה יהיה לך יותר קל" . נעים וכואב לה. כל כך רוצה להתמסר לו. לתת את כולה. לא עוצרת אותו. הוא נדחק אליה לאט , לאט . לוחש "תני לי. אותך"
היא מייבבת. "כואב לך? להפסיק?" לא עונה. מוסף חומר סיכה. עוד קצת. עוד קצת. האיבר נכנע לו. "חושבת שהצלחת, זונה? כל האגרוף בפנים" קולו משתאה. מחבק אותה בידו האחרת ובראשונה הוא מניע באיטיות. מזיין אותה פנימה והחוצה. לאט. לאט. שלא תישבר.
ואז מהר יותר וחזק יותר . "אהה" . "נעים לך? נעים לזונה שלי?" "אהההה". תענוג מוצף רגש נורא ואילם מחניק בגרונה. נעים יותר מידי. יותר מידי. היא לא יכולה לגמור ככה אבל רוצה עוד. עוד. מתביישת לבקש. מתביישת להגיד . הגוף שלה מדבר? האנחות הופכות ליבבות בכי. בכי של רגשות שהגוף קטן מלהכילם . של ריגוש עד כלות. של תסכול על חוסר היכולת לגמור. של חוסר היכולת להפוך לגוף אחד, נצחי . של ההיפרדות . של כמיהה עזה ונוקבת . של רצון להיות מוכלת באופן מוחלט . להיטמע . להיות נאהבת.
הוא מחבק ומלטף בשערה. כשהבכי מתגבר הוא מפסיק להלום בתוכה. לאט הוא מוציא את האגרוף , מלטף את פניה ברוך ומגיש את האצבעות הרטובות אל הפה. מתבונן עמוק לתוך עיניה. היא בוכה. עיוורת מדמעות. הוא קושר אותה. היא מתנגדת חלושות. לא נותרו בה רצונות משלה או צרכים. היא שומעת את עטיפת הקונדום נקרעת. היא רוכן מעליה. שתי דחיקות קצרות והוא בתוכה. שתיים קצרות, אחת עמוקה ושוב. היא צורחת. כל כך שלו.
מסומנת. בוערת. גופה מתפתל, מתעוות בכלאו, משתולל. היא צורחת חזק. צועקת. את כל הפחדים. את כל הסודות. את כל מה שלא נאמר. ואת מה שכן. ואת מה שכמעט. מה שהיה ומה שלא. שידע. שירגיש. שידע שלקח אותה. שהוליד אותה. שהרס וברא אותה.
הוא יוצא ממנה. מתיר את פרקי הידיים עכשיו ומכניס ויברטור , בעדינות שכמעט שוברת את ליבה. אין יותר מסכות. אין יותר קשה ורך. רק רך. עיניו חשופות אליה , עירומות. משתוקקות. חמות. מיוסרות. הוא מביא אותה אל הקצה שוב ושוב והיא משתוללת באזיקיה . כל כך רוצה לגמור למענו. להתחנן שירשה לה לגמור ולתת לו להרגיש את ההתכווצויות חסרות השליטה שיכפה על הגוף הרעב , האזוק, אבל מתביישת. הוא מסתכל אל תוכה, קשוב לכל נשימה מקוטעת, לאנטומיית הרעד בירכיים הלבנים, הכמהים . חופר את מחשבותיה מתוכה, הוא אומר, שקט ומבוקר "אני עומד להגמיר אותך שש פעמים. רוצה לשמוע אותך גומרת שש פעמים . מבינה? מסוגלת? מוכנה לגמור למעני? בשביל אדון הגמירות שלך? .כן, זונה? אני הולך לספור לך . אל תשכחי לבקש רשות לפני ולהגיד את השם שלי בכל פעם כשאת גומרת. ברור? " הוא ממשיך לגעת בה לאט, בתנועות קצובות , עם הויברטור , הפה והאצבעות. הגוף נכנע לו וכמה דקות אחר כך היא מבקשת רשות לגמור בקול מקוטע . הוא מבקש שתתאפק, עוד קצת. רועדת כל כך ,"לא יכולה, בבקשה, בבקשה" . שתי אצבעותיו בתוכה , כמעט לא זזות, אצבע היד השניה מחליקה לאט לאט לאט אל הפתח האחורי שלה. היא מחזיקה בויברטור . הוא לא מספיק לאסור עליה שוב ושניות אחר כך הוא מרגיש אותה מתפוצצת בתוכו. מתכווצת סביבו . מייבבת את שמו בשפתיים חשוקות. "אחת" הוא מכריז "ובלי רשות.." סוטר קלות על הדגדגן הנפוח וצובט את הפטמות הרגישות. הוא מניח יד אחת בשיפולי הבטן. מפעיל לחץ קל . היד האחרת נעוצה עדיין בתוכה. היא ממשיכה לגעת בעצמה בטירוף ופחות מדקה אחר כך מבקשת שוב. הוא מרשה לה "תגמרי זונה יפה שלי. תגמרי בשבילי". לוחץ על הבטן להרגיש אותה מבחוץ. היא צועקת את שמו בנשימה קטועה. "שתיים. כל הכבוד זונה". ושוב. אחרי ארבע פעמים היא מבקשת להפסיק אך הוא לא מאפשר. מפיק מגופה לבסוף עוד שתי גמירות ארוכות . רק אז הוא מתיר גם את הרגליים בזריזות . "על ארבע יפה שלי". היא מנסה לזוז אך איבריה לא נשמעים לה. מגלגל אותה איכשהו על ארבעותיה , מחזיק את ידיה מאחורה גבה ומלפף בכוח את שיערה הארוך לאחור. שוב חודר לתוכה בפתאומיות. באגרסיביות. בכוח. שוב בכוח. לוכד את האגן ומשפד אותה אליו בעוצמה .משתמש. כמה חבטות חזקות והוא גומר בתוכה בצעקה . היא מתכדררת. מבולבלת כל כך. רוצה לבכות. ידו על צוארה. ניטלה ממנה מזמן יכולת הדיבור . לא יכולה להביט בו . הוא מושך אותה אליו בחוזקה ומצמיד לחזה בכל הכוח. מפרק ומועך. ואז מקיף אותה בידיו כאילו היתה הכלי השביר והיקר ביותר בעולם. מנשק. מחבק. מלטף. מרגיע. רק כשהרעד שוכך כליל לכדי נשימות קצרות , שקטות, הוא נוטל את הסנטר ומרים אותו בכוח ואת עיניה אליו . "את לא מבינה טיפשונת? אני מאוהב בך. אני אוהב אותך" אומר לאט לתוך העיניים העמוקות הרטובות.