עוד לא בטוח... נראה...

נכנסתי, התיישבתי.
הוא פשפש לי בפה מספר דקות כשהוא ממלמל לעצמו ואני מתכווץ בשקט פולני אופייני.
אפילו כשהרגשתי את הטעם של הדם שתקתי.
בין לבין הוא הופתע לחלוטין מהתקפי החום שהיו מנת חלקי בשבוע האחרון וששני סוגי האנטיביוטיקה לא עזרו.
את החלק של השוטים של האופטלגין חסכתי ממנו, גם ככה כנראה הרסתי לו את הסטטיסטיקה.
בסוף הוא נשבר.
הוא שולה את המספריים מתוכי ובודק אותם מכל הצדדים.
"ביקשתי מספריים חדשים" הוא אומר לה "חדשים"
"נו, הבאתי אותם, רק לא נתתי לך".
אותה אסיסטנטית משבוע שעבר, למי שתהה.
"אתה מסכים לי שניצל?"
זה מה שעבר לדוד הגאה בראש בזמן שהרופא עקר מתוכו בערך חצי מטר של תפרים.
רגע לפני שנכנסתי והתיישבתי על הכסא שלו דיברתי עם אחותי.
הקטנטונת ישנה כל כך שקט בלילה שאחותי נוגעת בה כל הזמן רק כדי לוודא שהיא עדיין נושמת.
פתאום היא הפסיקה (כמעט) להרביץ לילדים בגן למרות שהיא עדיין מחלקת נשיכות בנדיבות לב אופיינית, כנראה שלא הכל דפוק בגנטיקה המשפחתית, ככלות הכל.
חובבת לאפות שכמותה, ברגע שמשככי הכאבים התחילו לעבוד ניסתה לשכנע את הרופא שמותר לה שניצל, כשזה לא הלך היא ניסתה לשכנע את אחותי שהיא נורא מסכנה ובלקסיקון שלה לילדות מסכנות מגיעה לאפה עם שיפוד אנטריקוט.
אבא שלה הפסיק לאכול שיפודים לאות הזדהות, לפחות עד שהיא תפסיק לנשנש מעדני חלב וכאלה.
זה מה שעבר לדוד הגאה בראש בזמן שהרופא תהה בינו לבין עצמו והחליט שלא צריך הרדמה.
חלקים מזה הדוד הגאה שיחזר שוב ושוב בראשו בזמן שהרופא השתמש במספריים קהים והדוד פירכס מעדנות על כיסא הטיפולים כיאה למעמדו הנשגב כפולניה מתבכיינת
והמים האדומים שהדוד ירק מהפה בכלל לא עניינו אותו.
רק עכשיו, אחרי שאני יודע שהכל בסדר אני מבין שבאמת דאגתי.
עכשיו אפשר להתרכז בהריון של אחותי, היכן אבלה את החגים הממשמשים ובאים ובעובדה שאני מרגיש מחולל.
"ככה זה כשאתה חזק בחושים" היא אומרת לי כשאני מספר לה שקצת כואב לי ושנורא מוזר לי בפה ושהטעם של המקום מרגיש לי שונה.
חסרה לי שן ומהדהד לי בראש משפט שפעם שמעתי
"למה אתה פוגע בעצמך?"
אני מהרהר באחת הסיבות למה כן.
קוקוריקו
הגיע הזמן להתעורר.