עוד לא בטוח... נראה...

אני בדרך כלל לא מתלהב מטכסים אבל מחר אני הולך להשתתף באחד.
אני מודה שלמרות שאני נוטה להירדם בקטעים כאלה, כן, היו צריכים להעיר אותי בשביל הדרגות, אני סקרן.
סקרן כי למרות שאני חושב שאני אהיה בצד של מוחאי הכפיים אני תוהה למה הם נזכרו בי פתאום.
מצד שני, זה יתן לי הזדמנות נפלאה לבקר את האהבה הירושלמית שלי.
אחת מהן, לפחות.
היו שבועיים לא רעים בכלל.
מסתבר שאני בורח.
או ברחתי.
אני מקווה שכבר לא.
העמסתי על עצמי עבודה עד שכמעט נשרפתי.
בורח.
אבל ממה.
שאלה טובה.
יש לי עליה רק תשובות חלקיות, מסתבר שמהרבה.
חלק מזה קשור להגשמה עצמית ותפיסת המקום שלי בעולם הזה.
זה מפתיע שבשביל מישהו שמסוגל, לפעמים, לנהל לאחרים את החיים לא רע, אני עושה עבודה כל כך גרועה עם שלי.
אני לומד שזה בסדר להישען קצת גם על אחרים.
לא להתיישב עליהם בכבדות, להישען.
קצת.
זה לא ממעיט ממני ולא גורע דבר ממי שאני.
והידיעה הזו, למרות שכבר למדתי אותה בעבר מקבלת משנה תוקף בימים האחרונים.
אני נחמד יותר לעצמי.
פחות
פחות רע.
כבר שבועיים שאני משתדל מאוד להגיע מוקדם יותר לעבודה ומשתדל להקפיד לצאת בשעה סבירה לחלוטין.
תמיד ישנה עבודה שצריכה להיעשות.
תמיד.
ואם אני אהיה שם כל הזמן כדי לעשות אותה, בסופו של דבר לא ישאר ממני מספיק.
ומה עם העבודה שנקראית חיים אישיים?
לא חושב שיש דבר כזה.
בדיוק כמו שאני לא מפריד בין הבדס"מ לווניל בין עבודה והחיים שאחריה.
כל זה הוא אני.
מרכיבים שונים בכיכר הלחם שהיא אני.
פעם אמרתי שאני רוצה והעולם מתגמש.
אני מפחד לרצות.
אני מפחד לרצות.
אני מפחד לשבור ולא להיות מסוגל לתקן.
אני נלחם בצורך שלי לקחת את מה שאני צריך.
לקחת
את מה שאני
רוצה.
החלק הרציונאלי שבי שחושב על "מה יקרה אם?" ו"אתה זוכר מה קרה אז?" קצת מפריע.
אבל זה בסדר כי הוא מאזן את הצורך.
את הרצון.
מאזן.
מילה יפה.
ישנה שלמות בדינמיקה הזו של חוסר האיזון הזה שבין החלק שרוצה לקחת, להשתמש, כמו שאני צריך ורוצה לבין החלק שיודע וראה ושומר על אחרים וגם על עצמי.
שלמות מתוך נוזליות של תנועה.
לא צריך להגיע לקיצוניות אחת כדי לפגוש את האחרת.
אז עבדתי קשה.
סיננתי טלפונים, הודעות אדומות. פוסטים שרצו להיכתב נלחשו אל הרוח במקום.
ברחתי מכולם.
חברים.
מכרים.
משפחה.
אנשים שאני בכלל לא מכיר.
כשהתעייפתי מלברוח גיליתי ששכחתי לברוח מעצמי.
וכל הדברים שאני רוצה עדיין כאן.
כל הדברים שאני חושש מהם, מפחד.
מעצמי, גם.
הטעויות שאני רוצה לעשות רק כדי שיעברו, אלו שיבואו מבלי שאהיה מודע לסכנה שבהן, ההצלחות, הנצחונות הקטנים והגדולים.
החברים שיש ואלו שבהתהוות.
המשפחה.
שלי.
הכל שלי.
ואני?
אני רכושני.
אין לי הרבה תשובות היום ומרביתן בכלל חלקיות.
אני עדיין חושש מהקלות שבה אני משתמש ומהיכולת שלי להתחבא.
בתוך הצבעוניות של החושך שאני כל כך אוהב אני רך יותר אל עצמי, פחות ביקורתי, פחות בשליטה.
אז נכון ששליטה לא ניתנת, או מוענקת או נלקחת, זה משהו מולד, אני מאמין, אבל כדי למרכז אותה, לנצל את היכולת הנעימה הזו, אדם צריך שליטה בעצמו.
עד גבול מסויים.
זה השיעור הראשון שכולם לומדים.
כמעט כולם.
חלקנו צריך לאבד שן, להתעורר מכאבים בלילה ולא לדעת מאיזו יד הם מגיעים, לרוץ במעגל גדול, יפהפה בסימטריות שלו רק כדי להגיע לנקודת ההתחלה.
ולהיזכר שכבר היינו כאן ולמדנו רק כדי לברוח.
לברוח מאחריות שלי כלפי עצמי.
בעיקר.
ומהחוסר אחריות שלי כלפי עצמי.
גם.
הגוף שלי למד להירדם בלילה, אני לא יכול לומר שזו שינה, לא נעימה כזו כמו שאני חווה באור יום אבל מחר אני הולך להשתדל מאוד להגיע מוקדם לעבודה ולהשתדל מאוד שלא לאחר הרבה לטכס.
לילה טוב.
חלומות מעניינים.