עוד לא בטוח... נראה...

החלטתי להסתכל על זה בצורה קצת שונה היום.
דווקא אחרי שלושה שבועות לא רעים בכלל שאני מתאפס על עצמי ומתחיל לחיות קצת, מפסיק לברוח, מפסיק לרוץ כמו משוגע, מנסה להבין איך אני מחלק את עצמי לכל כך הרבה דברים.
דווקא היום זה היה חייב לקרות.
חייב.
טעיתי.
לפני חודש וחצי שהייתי עסוק בלברוח ונמסתי מתוך החיים ועכשיו זה חוזר אליי ובגדול.
אני על תנאי באחד המשרדים בגלל הטעות הזו, עכשיו. גם החברה שאני עובד בה.
בנקודה מסויימת הערב כעסתי על עצמי מאוד.
כולנו עושים טעויות, זה נתון ועם זה אין לי בעיה.
יש לי בעיה עם זה שאם הייתי מתנהל נכון בכלל לא הייתי מגיע אליה.
שיחה ארוכה עם הבוס שלי.
אנחנו עלולים לאבד לקוח גדול ומה שמעניין אותו זה איך אני מרגיש.
הוא טוב, הבוס שלי.
טוב מאוד.
שניהם, למעשה.
כדי לא לזלזל ביחס שלו אליי החלטתי להסתכל על זה בצורה שונה קצת.
אז כן, החיים שלי מקבלים תפנית קלה לכיוון טוב.
אני משתחרר.
מחלץ שרירים ועושה צעדים מהוססים בכיוונים שונים.
אם לא הייתי נחלץ מהלופ המטורף ששקעתי בו, היום, עם הטעות הזו הייתי מאבד את מקום העבודה שלי.
במקום זה קיבלתי הזדמנות נוספת לראות שהכיוון שאני הולך בו הוא נכון.
שזה בסדר לטעות.
שזה בסדר לא לדעת הכל.
שזה בסדר לרצות גם קצת, אולי הרבה, לעצמי בלי להתחשב באחרים.
וזה, למעשה, מה שהטעות הזו אמרה לי.
שאם לא הייתי נחלץ מהלופ הייתי במקום אחר, רע יותר. לא רק לעצמי, לכל מי שמקיף אותי.
הייתי יותר משמח שלא לעשות אותה אבל היא מתקופה אחרת.
"אני כמו מברג" אני אומר לו "ואני צריך להיות מברג טוב כדי שאתה בתור הבוס שלי תוכל לעשות בי שימוש טוב"
"אתה לא" הוא עונה "אתה אצבע אלוהים
תתנהג בהתאם".
הצלתי את מה שיכולתי בעבודה
גם את עצמי, עוד קצת,
וחזרתי הביתה.