עוד לא בטוח... נראה...

"תקנה את ההיא שנראית כמו טלפון" הבוס שלי אומר.
"נו, ההיא עם שתי הפומפות שנראית כמו שופרפרת טלפון" אני מסביר למוכר ומבין שיש דברים בגו.
לפעמים, כל מה שאני רוצה זה להשתמש.
פשוט להשתמש.
לפעמים זה פשוט להכאיב,
לפעמים זה לקשור,
להניח רגליים,
להשתמש מינית.
בלי להיעצר.
בלי להתעכב.
זה לא משנה אם אכפת לי ממנה או לא, זה לא רלוונטי לחלוטין.
לקחת.
לעצמי.
הכל.
הנו"ן אומרת שישנו מחיר לשימוש הזה, שזה יופי שאני רוצה אבל שאני צריך לשלם.
מסתבר שהרבה.
אני במלחמה כבר הרבה זמן אבל רק עכשיו אני מודע לזה.
אני במלחמה כנגד עצמי.
כנגד האופי שלי.
לפעמים נשבר לי להיות נחמד
ומבין
ואמפטי.
ואני מרשה לעצמי להישאב.
מעמיד אחרים במצב שהם הופכים למשאבות אנרגיה.
ממני.
לא עבורי.
אני תוהה למה.
למה, לעזאזל, אני עושה את זה לעצמי.
למה, לעזאזל, אני עושה את זה להם.
אז אני נלחם בעצמי והחיילים שלי, במלחמה הזו, הם האנשים שמקיפים אותי.
זה עצוב לי, שכדי ללמוד, כשאני עושה טעויות, אלו שמשלמים ודרכם אני לומד הם אלו שמקיפים אותי.
חלקם עם המון אהבה.
אני רוצה את עצמי קצת שונה.
אני רוצה את המקום שלי.
אני רוצה דברים בעלי מחיר גבוה.
ואת תגית המחיר של עצמי אני משלם.
בלי הלוואות.
לא רק אני.