עוד לא בטוח... נראה...

אז מה היה לנו השבוע? אני מניח שלא הכל יצא בפוסט אחד ארוך.
זה התחיל בשבוע שעבר כשהפקידה בבנק הודיעה לי שלא משחררים לי את הכסף.
למה?
ככה.
אחלה תשובה, שש שנים עברו וקרן ההשתלמות שלי אמורה היתה להיפתח בסוף החודש הבא אבל תודות לבירוקרטיה הצבאית הם החליטו ששש שנים וחצי זה זמן סביר בהחלט.
ואין לאף אחד תשובה יותר טובה מ"ככה" או בהרחבה יתרה "כי ככה זה".
כל התכנונים שלי יצטרכו להמתין, מעיל, קסדה, חופשה, רשימה מכובדת ומאוד מאוד ארוכה.
זה המשיך בשיחה "רשמית" עם הבוס שלי וההפתעה שלי, שוב, מהעובדה שמעניין אותו להבין במה הוא יכול לעזור לי ולאו דווקא הטעות שעשיתי.
הוא אומר שכולנו עושים טעויות ושזה בסדר.
אבל שלא תמיד זה בסדר להתמודד לבד עם דברים.
השאיר אותי עם המון מחשבות שרצות לי בראש.
גיליתי שאני מותש.
אני כל כך משתדל להיות בסדר בעבודה ולא רק שם, בכלל, שהגוף שלי פשוט נוקשה וצורך אנרגיה.
אני צולל לאחרונה לתוך שעות שינה חשוכות שמוארות על ידי חלום אחד, בודד ויחיד שמלווה אותי לאורך הלילה.
כל לילה חלום אחר ושונה אבל אני חושב שהמשמעות נשארה זהה.
ביום רביעי בדרך הביתה עקצה אותי דבורה.
בהתחלה לא חשבתי שזה נורא כל כך אבל במורשה כבר לא יכולתי יותר ועצרתי בצד, הורדתי מכנסיים ועקרתי משהו שנראה כמו עוקץ מהרגל.
לאלו מכם שיצא לראות ישבן לא הכי שזוף וקסדה מקללת, אני מקווה שנהנתם.
וביום חמישי
יום חמישי היה יום מעניין. או שהרופא התפרע עם המינונים או שהזריקה בשילוב עם העקיצה, עדיין נפוח לי, גרמה לגוף שלי לרגישות יתר.
בדרך כלל אני ממתין קצת זמן בקבלה, לראות שהכל בסדר ומפטפט עם הפקידה שלו.
בדרך כלל אין בעיה, קצת נפיחות, אני שוב מסרב להכיר את בעלת הדירה שלה, אני אומר שלום לשניהם ורוכב הביתה.
ביום חמישי הזה היה עמוס במרפאה ולא התחשק לי להישאר את הדקות העודפות האלה.
הגעתי הביתה עם בלוטות נפוחות וגוף אדום, יותר אדום ממה שאני מוציא אותו ממקלחת בחורף.
לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלשכב מותש על הריצפה הקרירה ולחשוק בשיירי אדרנלין כאלו ואחרים שיגרמו לגוף שלי לזוז, קצת, ולהגיע למיטה.
שינה הזויה לחלוטין וביום שישי בבוקר הלכתי לנגר, שוב, שיתקן את הטעות שהוא עשה באחת הדלתות.
אכלתי עם המשפחה, ניקיתי את הבית ועשיתי כביסה.
אני חושב שאני במלחמה.