זה לא הילד שקל אלו הרגליים העייפות שלי, כנראה, שכבר לא סוחבות אותנו וברמזורים אני מרגיש אותנו שוקעים.
אני הולך לאכזב את הפרלין היקרה שלי אבל אין עוגיות יותר.
במקומן אני מוצא ערימות של בקבוקי בירה.
חצי שעה של חיפושים ואני מבין למה הבקבוקים עדיין במקרר ומלאים.
רגע לפני שאני מתייאש אני מוצא את הפותחן ומתחיל מרדף חדש, הפעם אחרי משהו לנשנש.
הקללות השקטות שאני מפטיר לעבר עוגות הבית שהיו נחמה לא רעה לקפה פושר מתחלפות בחיוך מאושר כשאני מוצא את שקית הבייגלה.
את הבקבוקים הריקים של הלף הכהה אני מעביר לממחזר המשרדי.
אצלנו בתקווה אין אחד כזה או שלא מצאתי עדיין, מה שנראה יותר הגיוני.
הילד ואני חוזרים לאט יותר הביתה ובדרך אני נעצר ליד שדה חרוש.
לרגבים יש צבע של בירה והריח הזה של פריון מכה לי בנחיריים כמו שאמאן היסטרי עם מקל של נוצות ואני נושם חזק ועמוק.
כשאני מרים את העיניים בתוך הקסדה אני רואה רק כדור אדום מעשן בלי אף ענן מסביבו.
שמועות על גשם אתמול.
אני מרגיש את הצורך שלי בסתיו שורט לי בגרון.
כבד לי המסביב ויש תחושה של מחנק וסגירות.
תלישות אירעית והתנערות מכבלים.
לעזאזל.
ידעתי שאני צריך לחפש עוד קצת ולמצוא את השקית של הבייגלה המלוח ולא את זאת של השומשום.
מתי אני אלמד להשקיע בעצמי?
מתי?
לפני 17 שנים. 10 בספטמבר 2007 בשעה 20:55