נקרעות לי הנעליים.
כלומר, עוד לא אבל הן בדרך. אני מרגיש את הרוח נושבת לי בכף הרגל השמאלית כשאני רוכב אבל בכל פעם שאני עוצר ובודק הסוליות עדיין שלמות והתפרים תקינים.
בחצי שנה האחרונה החלפתי שלוש זוגות נעליים, הסוליות של הזוג האחרון נשרו בכניסה לחנות.
לא היה טעם להתמקח על המחיר של הזוג הנוכחי, כשהסוליה של אחת הנעליים מונחת על הרצפה ליד הנעל והשניה מחוברת בקושי בקצה.
Captive audience אבל בנעליים.
הזוי לחלוטין בזמן האחרון, בקושי ישן, שעתיים, לפעמים שלוש.
מתפקד על אנרגיות שאני לא יודע מאיפה הן מגיעות, לא הכי משוכנע שאני בכלל מעוניין לדעת.
שלא יגמרו.
אני חד יותר, חלק יותר, מרגיש יותר, חשוף יותר, פוגע יותר.
יותר.
בעיקר פוגע, נראה לי.
כרגיל.
מה עוד חדש?
אפילו היד חזרה לכאוב לי בקצב של פעימות הלב.
היד שמלטפת.
היד שסוטרת.
ואיך שהן מתחלפות בתפקידים כשנוח לי ומתחשק.
במרחק נשימה מכאן אני יכול לאחוז אותה בכף ידי ולפורר אותה לאבק.
פשוט כי אני יכול.
כמה רע אני צריך להיות בשביל שתישאר?
כמה טוב אני צריך להיות בשביל שתלך?
דיבורים הם אנרגיות של מילים לא כתובות.
כמה פיות צריך לטחון על מנת למלא קופסא אחת?
כמה תינוקות צריך לסחוט בשביל להפיק בקבוק שמן אחד?
קצת אחרי שהילד מדלג אל השחור של הכביש אני סוחט את המצערת בועט שני הילוכים למטה ועף לעזאזל
ובחזרה.
לפני 17 שנים. 6 בנובמבר 2007 בשעה 23:30
