שני שלוקים בריאים של אופטלגין ואיזה כדור אדום אחד שמצאתי זרוק במגירה שכתוב עליו שירגיע לי את הכאבים קצת ואני מוכן.
המבטים ברמזור גורמים לי לחייך ולמרות שאני מאחר אני מגיע אחד משני הראשונים.
אני מחשב דקות ומגלה שאני צריך להתחיל עכשיו אם אני רוצה להינות מההשפעה של האופטלגין כמה שיותר אז אני הראשון שחונך את הפלימות'.
תמיד אני מביא פחות מדי טוניק, מסתבר.
אנשים יפים מתחילים לזרום פנימה והתחושה הזו של מסיבה בת זונה מתיישבת לי טוב טוב בבטן.
"תמיד אנחנו נפגשים באירועים שמחים" היא אומרת לי ונראית נפלא, כרגיל.
אני חושב קצת ומגלה שהיא צודקת לגמרי.
מאז מקרה האלכוהול, האצבעות שלי והכוס של הבוסית אני משתדל מאוד לזכור את הכל למחרת בבוקר.
גם זה סוג של משמעות, אני מניח, אם תהית.
האיש עם החצאית השאיר לי ביד את התחתונים שלו אבל בסוף לקח אותם בחזרה.
די מהר אני מגלה שאת החצי השני של הפלימות' אני חולק עם מספר לא ידוע של אנשים והוא נגמר, אני עובר לספרייט והכאבים חוזרים בחזרה לרמה שאני מכיר כבר.
הם לא מונעים ממני לרקוד גרוע, כרגיל, והמסיבה הראשונה שלי מזה כחצי שנה גורמת לי להרגיש נפלא.
כשאני יוצא החוצה ומשחרר את הילד אנחנו הולכים לטייל קצת כמו שהיינו עושים פעם אחרי כל מסיבה.
מהר וקר ואני מתרומם קצת ומשחרר את החצאית שלי מתחת לתחת וכמה שהיא קצרה ולא מיועדת לזה היא עדיין מצליחה להתנפנף נפלא ברוח ולרגע אחד ארוך עם הכביש אני מרגיש כמו
סופרמן.
כשנעשה יותר מדי קר בשביל השערות שלי ברגליים אני מסובב את הילד ואת הדרך הביתה אני עושה כמו את החיים שלי.
מהר ומשום מה
בשוליים.
לפני 16 שנים. 29 בדצמבר 2007 בשעה 4:23
