"אני אתן לך סוד" היא אומרת לי ואני מסתכל עליה ומחייך.
"אני מוכן" אני אומר לה
היא מסתכלת עליי ולא מבינה לרגע
"קוד סודי" היא צוחקת "קוד סודי, סליחה".
כשהיא צוחקת המחט שהיא השחילה אל תוך הווריד שלי זזה ואני מסתכל על הפס האפור עמום הזה שקבור אצלי בתוך היד.
מאוחר יותר יסתבר שאפילו כחול זה לא נעשה.
"תגיד לה" אומר לי המתדלק ודוחף לי ליד את הסלולרי שלו "תגיד לה, היא לא רוצה לצאת איתי".
בעסה לו, אני חושב כשאני מחזיר לו את המכשיר, דווקא יש לה קול נחמד.
הילדה של אוראנג' התקשרה אליי היום להציע לי חבילה חדשה ולבדוק, בזהירות, כמה אני מרוצה מהמכשיר החדש שהם שלחו לי לפני חודשיים.
בסוף השיחה אני יוצא עם זיכוי של מאה שקלים למכשיר חדש והפניה למרכז השירות הקרוב לאיזור מגוריי לשם שדרוג והחלפת המכשיר לאחד שאולי יעבוד.
מכשיר שביעי בתוך פחות משנתיים ושבועיים אחרי שהוא הגיע אליי גם הוא הלך לעזאזל.
"זה בגלל המוזיקה שאתה דוחף לתוכם" אומר לי הבוס שלי "שמעתי מה אתה שומע"
"ה- LG והנוקיות הגיעו עם שישים וארבע מגה בייט, על מה אתה מדבר זה אפילו לא פזמון" אני עונה לו
"זה עדיין לא פוסל את העובדה שזה כנראה אתה".
מזמן כבר הגעתי למסקנה שזו דרך של מספר נציגי שירות באוראנג' להתעלל בי.
יש להם סטוק של מכשירים דפוקים וכל פעם שאני מגיע למרכז השירות הם דוחפים לי מכשיר דפוק אחר ומתערבים כמה זמן אני אחזיק מעמד איתו, אין לי הסבר אחר.
"אתה בנאדם חרא" היא אומרת לי כשאני מספר לה שהחלטתי שלא לקחת את החתולה אליי
"דווקא עכשיו היא צריכה אותך ודווקא עכשיו אתה יוצא כזה חרא"
אני מסביר לה שדווקא טוב לי ככה, בלי שיש לי קשר עם הגרושה ושאין לי חשק שהיא תתקשר אליי בעוד חודש באמתלה של "מה קורה עם החתולה? ואיך היא מרגישה?" "אז תשקר לה, תגיד שמסרת אותה".
אני שקרן גרוע.
במקרה הטוב ישר תופסים אותי כי אני עושה פרצופים כשאני משקר ובמקרה הגרוע השקרים הדפוקים שלי מצליחים ואני נשאר עם הרגשה מטונפת.
כשאני מהרהר מה זה אומר עליי שאני לא רוצה להיות בקשר עם אישה שאהבתי נורא, היא מגיעה למסקנה שאני מפחד מאהבה או לא ראוי לאחת, לפחות.
בדרך לעבודה לא הספקתי לעצור בצד לפני ששבר הענן התרוקן עליי והגעתי רטוב.
יש ארבע עשרה מעלות בחדר השרתים, נכון, אבל המזגן שם מייבש לי את הבגדים בשעה שאני שם וכשאני יוצא החוצה אני מוריד נעליים ומתכרבל לי עם כוס התה שלי.
פעם אחת פיפי, שני תה ושתים עשרה שעות וקצת של עבודה.
אני לא מספיק כלום למרות שאני עושה הרבה.
בחודש הבא אני מוותר על יום אחד במשרד הזה לטובת מקום אחר קצת הרבה יותר טוב.
בגלילות אני מגלה שיש גשם בחוץ אבל גם בתוך הקסדה שלי והגיע הזמן להחליף גם אותה.
יום ארוך ומוזר.
ולחשוב שכשיצאתי מהבית חשבתי שאין יותר בעסה מזה ששכחתי את הצעיף בבית.
לפני 16 שנים. 13 בפברואר 2008 בשעה 21:24
