היום גיליתי שלאחר זה לא דבר טוב.
בכלל לא.
פעם אחת לא הגעתי לתור כי הילד שבק חיים רגע לפני שעליתי עליו ובפעם השניה איחרתי בעשר דקות בגלל פקק מטורף.
אחרי שהתנצלתי והפקידה עשתה לי פרצופים אור-קוליים מסריחים החלטתי שאני לא מגיע לשם יותר וביטלתי את כל התורים שעוד לא נקבעו.
חודשיים וחצי המתנתי לתור אצלהם.
היום התקשרתי למכון פזיוטרפיה אחר והסתבר לי שיש תיק מקוון על כל מיני פציינטים לא טובים.
מסתבר שלא הגעתי לתורים שלי פעמיים (רק פעם אחת) לא התקשרתי להודיע (גם פעם אחת) ושאני בכלל באמצע טיפול (אפילו לא התחלתי) ומה אני עובר באמצע ושעכשיו צריך התערבות מנהלת, אחת מכל מכון שיחליטו מה קורה איתי.
זה לא משנה שמה שכתוב בתיק הזה, כנראה תודות לאותה פקידה חמוצת פנים, בחציו לא נכון, זה לא חשוב שכשכאב לי נורא הם דחו אותי.
זה חשוב שאני קובע תורים ולא מגיע.
אז אני ברשימה השחורה.
יום של המון בירוקרטיה, מסתבר.
היא חיכתה עד שסיימתי ללבוש את המעיל ולקחת את הקסדה לפני שהיא באה ואמרה לי שלום.
"לא יצא לנו בכלל לדבר היום" אני מאשים אותה
"הייתי שם" היא מצביעה על קוביה לידי
"אני יודע" אני מחייך אליה "ראיתי אותך עובדת ולא רציתי להפריע".
הסינית חזרה לארץ.
אנחנו מדברים יותר מחצי שעה במרחק מהוגן האחד מהשניה.
כשאני עוזב את המשרד ועולה על האופנוע התחושה הזו של מתח וקצת כעס מתפוצצת לי בפנים.
כאילו, מה? איחרתי, התנצלתי, לא מספיק, טפו עליי ועל היד שלי.
ככה זה נראה.
אני מחליט להתקשר מחר לפקידה הנחמדה מהמכון של היום ולבדוק מה אני יכול לעשות כדי לא לחזור למכון הקודם וכן לקבל טיפול ןמניע.
המהירות לא מנקזת מתוכי כלום, להיפך.
הכל הופך למרוכז יותר ומתעגל לכדור נוקשה אצלי בבטן.
אני מספיק להגיע הביתה ולהחליף בגדים לפני שאני נוחת אצלה.
מכורבל בשמיכה בצבע אפרסק, היא מחזיקה לי את היד שעה וחצי או שככה זה מרגיש אבל כשאני מתרומם הכאב בכתף נעלם ובמרפק ישנו רק כאב עמום עד בלתי מורגש.
אני חוזר הביתה ומכין סלט גדול שאני אוכל ממנו רק מעט וממתין ליום שיתחלף.
לפני 16 שנים. 3 במרץ 2008 בשעה 22:44
