עוד לא בטוח... נראה...

אני אומר שלום זריז ואוסף את הדברים שלי במהירות.
היא שונאת כשאני מאחר.
שונאת.
בתור אחד שמודד את הזמן בעזרת השמש ושעון פנימי זמנים זה דבר מעניין ולא תמיד קל עבורי.
אבל היא שונאת כשאני מאחר אז אני משתדל.
ברמזור
רגע לפני הפניה שמאלה אני מחייך לי בקסדה.
לא בכל יום שישי אבל הייתי קונה לעצמי פרחים בשנים לפני שהכרנו וכשהיא נכנסה לחיי יותר משמחתי "להאשים" אותה ולקנות פרחים בכל יום שישי כשהייתי חוזר מההרצאה.
וורדים לבנים.
זר ענק.
זה מה שעובר לי בראש כשהמסחרית שלידי מפמפמת בגז.
אני בנתיב הימני לפניה שמאלה.
היא בנתיב השמאלי ביותר.
עשרה מטרים אחרי שהרמזור התחלף לירוק ואנחנו פונים אני שומע מכת גז והדבר הבא שאני זוכר זה אותי על הריצפה.
ושאני לא יכול להזיז את הכתף השמאלית.
בכלל.
הלב שלי דופק לי באזניים ואני לא שומע כלום ממה שהפנים הנעימים שהופיעו והסתירו לי את השמיים אומרות.
אני רק מצליח להבין מהשפתיים שלו שהוא אומר לי לא לדאוג.
מישהו מרים את הילד מהרגליים שלי ואני מרגיש את הפעימות של הברך השמאלית.
עדיין לא כואב אבל זה יגיע.
גם מהקרסול הימני.
במרחק של הרבה מאוד זמן הפנים הנעימים האלה יספר לי שהנהג ניסה לברוח והוא קפץ לו על האוטו וחסם אותו.
מסתבר שהנהג של המסחרית רצה להיכנס לחניה וחשב שאם הוא יתן בגז הוא יצליח לעקוף אותי למרות שהייתי ממש לידו.
"השרוולים מתפרקים" אני אומר לה ומשתדל לשכנע אותה שלא לחתוך לי את המעיל כמו שהיא עשתה לתיק החום של קאמל שהיא קנתה לי לפני שבוע.
הלב שלי נרגע קצת ואני מתפנה להתייחס לגוף שלי.
עד שאנחנו מגיעים למיון ואני מושכב בתוך מיטה ניידת אני מבין שאני לא יכול להזיז את היד השמאלית בלי לצרוח מכאבים והברך השמאלית לא מתיישרת.
איפשהו באמצע הרצף של תנועה ממקום למקום, צילומים אינסופיים ומכות קלות של רופאים על מפרקים שונים בגוף שלי הרגשתי שאני צריך להשתין.
כל הלחץ התנקז לי בשלפוחית השתן ופתאום נשארתי לבד.
בלי סניטר שיקח אותי לשירותים ועם הוראה חד משמעית ומפורשת של הרופא שהיה אחראי עליי שאסור לי בשום פנים ואופן לרדת מהמיטה.
אחרי חמש דקות של קריאות נואשות למישהו אני מחליט לרדת מהמיטה וללכת לשירותים.
אני מזיז את עצמי בעזרת היד הימנית ויורד מהמיטה.
באמצע הדרך הברך השמאלית שגם ככה לא מתיישרת מתקפלת מתחתיי ומסרבת להחזיק את משקל גופי.
את יתרת הדרך לשירותים ובחזרה למיטה אני עושה ספק בצליעה מוזרה ספק בזחילה וכואב לי.
כואב לי ואני לבד ולא בא לי ואני מתקשר אליה כשאני חוזר למיטה והיא עונה והשיחה מתנתקת ובכל השיחות שאחרי זה אני מגיע מיד לתא הקולי שלה ומבין שאין קליטה בסלולרי ובבית רק המזכירה האלקטרונית עונה ואני קורא לה כשהמזכירה עונה כי אני יודע שהרמקול עובד.
"תעני לי, בבקשה"
"זה חשוב"
"תעני לי".
אבל לא אומר לה איפה אני שלא תדאג כי יש דברים שאי אפשר להגיד לתוך הודעה קולית.
אני נשאר לבד במסדרון חצי חשוך עוד עשר דקות עד שהסניטר מגיע ואני מתחיל סדרת צילומים חדשה.
בסוף הם החליטו שאלו רק מכות יבשות ומתיחות של הגידים ושהכל יסתדר עם הכתף והברך.
שנתיים אחר כך כשאני אתעורר לילה אחד צורח מכאבים כמו משוגע ואבלה שבוע שלם מקופל לחצי אני אזכר שזו אותה הכתף שכואבת.
כשהם משחררים אותי אני מוצא מונית ונוסע הביתה.
חמישים מטר מהכביש ושלוש מדרגות עד לדלת הכניסה.
המפתחות נמצאים בתיק החתוך שלי ואני מחזיק אותו, את הקסדה והמעיל ביד אחת ולא יכול להוציא אותם אז אני מצלצל בדלת.
לוקח לה שלוש דקות עד שהיא פותחת את הדלת ומגלה אותי נשען על המשקוף.
"לא ענית לי" אני אומר לה והעייפות מתפוצצת בתוכי ואני רק רוצה להיכנס הביתה, להתקלח ולישון.
היא מסתכלת עליי במבט הזה שיש לה לפעמים "חשבתי שהלכת אליהם. חשבתי שהשארת אותי לבד"
"וויתרתי עליהם בשבילך. בשבילנו. וויתרתי" אני אומר לה כשאני צולע אל תוך הבית והעיניים שלה פתאום מתרחבות "מה קרה לך?" היא מנסה לעזור לי לצלוע ואני משתדל לנקז את הכעס והעצב והכאב והלבד שהיו בי למקום אחר כשאני מספר לה שהייתי בבית חולים כי מפגר אחד נכנס בי ושניסיתי להתקשר.
היא ניתקה את הסלולרי וכיבתה את הרמקול של המזכירה כי היא כעסה.
כעסה שאני מאחר.
כעסה שאולי אני משקר.
כעסה.
אני מתפשט לאט ומתקלח שעה והיד עדיין לא זזה יותר משניים שלושה סנטימטרים לכל כיוון לפני שאני מתפרק וכמעט בוכה מכאבים.
אני לובש פיג'מה ונכנס למיטה.
החתול שלי גילה שהוא לא יכול לשכב לי על היד כמו שהוא אוהב כי אני לא מסוגל להזיז אותה לתנוחה המתאימה ושכואב לי.
הוא מלקק לי את האוזן ודוחף אותי עם הראש ומנסה להבין מה קרה ואני גורר אותו ומניח אותו על החזה שלי ומלטף אותו עד שהוא נרדם.
לידי נרדמת האישה שאיתי קרוב קרוב אבל לא נוגעת אחרי שהיא ניסתה וגילתה שאני בוכה מכאבים.
אני שוכב על הגב ומסתכל על התקרה ולא נרדם אבל זו התנוחה היחידה שמצאתי שאני לא גונח מכאבים ומפריע לכולם לישון אז אני שוכב על הגב ומלטף את החתול שלי שאז היה חי והיום כבר מת.
ושותק.
כשאני חוזר מאיקאה, ישנם ארבעה מסלולי ספוטים שמצאתי במבצע ושני מעמדים לדיסקים שקשורים על האופנוע מאחורה.
בתוך המעיל עם הריצ'רץ' שנקרע לי אחרי המסיבה אני מחזיק אותו חזק שלא יפול ביד השמאלית.
לא יודע איך אבל יוצא שאני לא צריך להחליף הילוכים עד שאני מגיע הביתה ואפילו מספיק לאיש של הפרחים בשוק.
ארבע שנים אחרי יש לי שוב אגרטל בבית.
ושיזדיינו הזכרונות.