עוד לא בטוח... נראה...

"כבר דיברנו על זה" היא אומרת לי כשאני מעביר לה מתכון של אורז עם דברים טעימים שאני חושד שהיא היתה מעדיפה שאני אכין אותו עבורה ולא היא.
זו סיבה מצויינת לבקר אותה ועוד יותר מצויינת העובדה שהיא הכינה לי עציץ והניחה אותו על הבלטה היחידה אצלה בבית שמקבלת אור שמש ישיר.
דיברנו על זה שאני נחמד ושקשה לראות מעבר לזה שאני מחבק סביר פלוס.
דיברנו.
ולא השתנה כלום.
אני עדיין נחמד ועדיין מחבק סביר פלוס ועדיין ועדיין ומה יוצא מזה?
כלום.
נשבר לי לשכנע אנשים שאני אוהב להכאיב.
אז אני מפסיק.
זה לא בא בהזמנה ואי אפשר להכריח אותי להכאיב לאנשים שאני לא מכיר רק בשביל שהם יאמינו לי.
ונשבר לי הזין מהדיעה הרווחת שאם אני נחמד אז אפשר לנצל אותי.
נשבר.
טיפות של כעס מתערבלות לאיטן בתוכי כמו נטיפי בדיל מותך.
לילה שלם של חלומות כעוסים.
בהתחלה עוד חשבתי שהשבוע הזה יעבור ואני אצליח להתמודד עם הכל כמו שאני רגיל.
קצת פנימה, הרבה לנשום, שלוש פעמים קקי ביום וזה עובר.
אבל גם לי יש גבול והופה אנחנו שם.
או כאן.
אני בקושי מתעורר בבוקר אחרי שבוע של כלום שינה, מתקלח ויוצא.
קצת אחרי שאני יורד מהילד וקושר אותו אני מתיישב עליו ומסתכל לה בעיניים עד שהאוטובוס שלה אוסף אותה אל תוכו ואני נכנס לקניון ומתחיל את מה שיתגלה, בדיעבד, כמסע הרכישות של היום.
מתנה לילד יומולדת ולאחותו כי אי אפשר בלי משלוח מנות אבל כל הממתקים שראיתי מגעילים אז היא זוכה במראה קטנה שצריך להדביק עליה נצנצים וכאלה והוא זוכה לרובוט להרכבה ליומולדת.
עם מנוע.
ספר ושתי צלחות מעופפות קטנות ואני לא מתאפק וקונה לעצמי את "אינטימיות" של קוריישי ומבקש שיארזו לי יפה ושזה בסדר, לא צריך פתק החלפה.
למרות שהילד עם הזקן עוטף יפה אני מתגעגע לעוטפת הספרים הפרטית שלי.
האיש של האלכוהול אומר שאני נראה טוב.
"אני מסדר את הבית שלי" אני עונה לו "כמה שזה מצחיק איך שבית מסודר מסדר לך את החיים".
הוא לא מבוגר ממני בהרבה אבל לאנשים של אלכוהול יש חוכמת חיים מסוג אחר ואני מקשיב לו כשהוא מדבר ונותן לי לטעום מהסנגריה החדש ש"בדיוק יצא קר מהמקרר וממש שווה לשתות אותו עכשיו ולא אחר כך".
אני אף פעם לא מצליח לבקר אותו רק חמש דקות.
זה תמיד יותר ואנחנו נסחפים לשיחה על גלובליזציה וכמה חרא קוקה-קולה מתייחסת אלינו כשהיא מייצרת מונופול ומחליטה מה כן להביא לארץ ומה לא.
אני קונה שתי סנגריות, שתי צנצנות של צ'ויה עם שזיפים בתור משלוחי מנות למבוגרים ו- Meokow VS Vanilla עבורי כי התחשקה לי עוד מתנה חוץ מהספר.
כשהטיפות הבוערות של בדיל הכעס נוגעות לי בדפנות העורקים במהלך היום הזה אני נעצר כדי לנשום.
עמוק.
סופשבוע של ביקורים ובא לי טיול דווקא.
בא לי טיול ארוך.
כזה שיוריד אותי מתנשף לברכיים לנשום עמוק ולהגיד תודה לאדמה שאני דורך עליה בצעדים כושלים בדרך הביתה על כל הירוק והחום והאבק והשמש והריחות הנפלאים שרכיבה על אופנוע מסוגלת להזרים לבנאדם אל תוך הגוף ולא מהאף אלא מהנקבוביות של הגוף.
זריקות של אושר מרוכז אל תוך המוח וישר ללב.
"אני מקנא בך" הוא אומר לי כשאני מספר לו שזה אמנם סופשבוע של ביקורים אבל אני מתכנן לקחת את הדרכים הארוכות יותר לכל מקום ושזה כנראה יסתיים בארבע מאות, אולי חמש מאות קילומטר על האופנוע.
אני מחייך אליו ומקבל ממנו הנחה של שלוש מאות שקל על מגיני הברכיים, הכפפות והקסדה החדשה שאני קונה ממנו.
על כל הרכישות של היום אני משלם בויזה אבל על המגינים, הכפפות והקסדה אני משלם במזומן כי אני מאמין שישנם דברים שאדם צריך לשלם עליהם באמת ולא בכאילו.
זה נכון לכל מתנות החינם שאני מאמין שאין כאלו, גם.
אני מחפש עכשיו קסדה נוספת עבור אלו שישימו נפשם בכפם ויפקידו את חייהם בידיי ואת ישבנם על המושב האחורי של הילד.
אני בוחן מספר אופציות ונראה.
שוב טיפות של בדיל נוגעות בתוכי ושוב אני נושם עמוק ושוב זה לא עוזר כי מה לעשות.
אני הולך לנקות את הבית שלי.
שלי.
אני עוד לא יודע מה אני הולך לעשות עם הנחמד.