עוד לא בטוח... נראה...

(22.03.2008 03:26)


55 קילומטרים ראשונים עם הקסדה, מגיני הברכיים והכפפות החדשות:
אני מודה שיצאתי באיחור.
מודה.
זה קורה לי, לצערי. אבל כולם מתמודדים עם זה יפה וצועקים עליי יופי אז זה בסדר.
"כוסאומו" אני צועק על הילד אחרי שבפעם השניה בחמש דקות אני מחזיר את העיניים בחזרה למקום שלהן כשאני מסתכל על מד המהירות.
"אני מנסה לכתוב פה פוסט ועוד לזכור אותו עד מחר בלילה כשנחזור הביתה. אתה לא יכול בלי תשומת לב לרגע אחד?".
יצא לי ילד צומי כמו אבא שלו.
אני מסתכל על מד מהירות עד שהוא חוזר למצב נורמלי ומבין שני דברים.
האחד, שכנראה שחוויית הציוד החדש היא משהו שאני לא יכול לחוות לבד וצריך לחלוק עם הילד.
והשני, שאני רואה.
אני פאקינג רואה את מד המהירות.
ואת הכביש.
מי שלא רכב עם משקף שרוט וחלבי לא יבין על מה אני מדבר אבל זה בערך כמו להסתכל על העולם מבעד לצעיף משי.
אני רואה את הפס הצהוב בשוליים, ואת המכוניות ממול וגוונים של שחור של העצים בשוליים ואפילו את הירח העגול והיפה שמלווה אותי מאז שנולדתי.
אני רואה.
את הדרך אל הבית של הרומנים אני עושה נורא נורא מהר אבל בזהירות כמו שאמרו לי ומגיע באיחור אופנתי אמנם אבל לפני כולם.
הם בהחלט יודעים לאכול אלה, שלא לדבר על לשתות ("תגמור כבר את הג'יימיסון שלך, תראה כמה עוד נשאר בבקבוק").
מים לא היו על השולחן, מה אני אעשה.
שיחת גברים עם עול המצוות ואיפשהו באמצע הערב אני מגלה שהצוואר פחות כואב לי.
מסתבר שקסדה שיושבת פיקס על הראש ולא מתנדנדת כמו עלה נידף דווקא עושה טוב לצוואר.
אחרי שבוע עם לא הרבה שעות שינה התפיסות שאני מרגיש בצוואר על בסיס יומי לא נעימה ווואללה, פתאום זה בקונטרול.
אני מסכם את היום הזה בשביעות רצון זהירה, בכל זאת, רק חמישים וחמישה קילומטרים אבל אחלה של אוכל ואלכוהול.
אפילו הצלחתי לאכול כמעט את כל הזיתים לבד.
וקיבלתי אחלה של משלוח מנות מושקע עם בובה חדשה לסלולרי הלא מתפקד שלי.

134 קילומטרים נוספים עם הקסדה, מגיני הברכיים והכפפות החדשות:
אני לא מצליח להירדם בלילה ורק כשהשמש עולה אני מצליח להירדם לשעתיים שלמות.
קפה שאני חולק עם הכלב שלה שמכור לקפאין ועוגיות על הבוקר ואני יוצא החוצה ומתיישב בכיסא באמצע הדשא יחף.
יש מעט דברים שמשתווים לתחושה הזו של בהונות שנעוצות עמוק בתוך דשא.
אני אומר יפה שלום ותודה ויוצא לכיוון מודיעין כי בכל זאת, דוד זה דוד.
אני מתדלק ביציאה מהעיר ונוסע דרומה לכיוון שדרות.
כמעט שנה גרתי בעיר הזאת וכלום עדיין לא השתנה אבל יש קצת ירוק וצהוב בצידי הכביש ואני מרגיש את תחושת המבסוטיות מחלחלת פנימה.
במקום לפנות שמאלה אני ממשיך ישר ומחליט לרכב לבאר שבע ואז להצפין.
ההחלטה הזאת מחזיקה מעמד בדיוק עד שאני רואה את הפניה לאופקים ולוקח אותה.
הירוק הבוהק מצידי הדרך שר לי ריחות מטריפים ומדי פעם בהבלחים לא קבועים ישנם שדות חרושים, מוכנים לזריעה בצבע חום שמתנגשים עם הירוק והצהוב של הפרחים בצידו השני של הכביש.
"דוכיפת!" אני צועק בקסדה וישר נעצר להסתכל על הציפור היפה הזאת שפתאום קפצה לי מול העיניים מצידו השני של הכביש.
אני מסתכל עליה עד שהיא מסיימת לאכול את הרמש שהיא מצאה ועפה לה ואני מניע את הילד ושוב אנחנו נוסעים מוקפים בירוק ובחממות.
בפארק אשכול אני נעצר לרגע לנוח קצת ולשתות מים.
מים זה חשוב.
כשאני מוריד את הקסדה אני מגלה שאני לא מזיע בראש.
מסתבר שחרכי האיוורור בקסדה הזו טובים מאוד ואני אפילו לא צריך לפתוח את המשקף כשאני עומד ברמזורים כמו שהייתי עושה עם הקסדה הקודמת. או שהייתי כמעט נחנק אם לא.
גם בכפות הידיים אני לא מזיע והכפפות החדשות מתגלות כרכש מצויין.
את מגיני הברכיים וכמה הם טובים אני לא רוצה לבדוק אף פעם.
אני מחליט להמשיך רק עוד קצת ולפרסס ולחזור בצומת הבאה מה שמתגלה כבולשיט אחד גדול כי בצומת הבאה אני פשוט פונה שמאלה לכיוון צאלים ומצפה רמון.
אני מאט קצת ולאורך מספר עשרות מטרים אני מעופף לצידה של להקת חוגלות שעפה נמוך מעל שדה חרוש בצבעים של חום אדמה.
באמצע של אחד השדות הירוקים אני רואה עץ ענק.
אני אוהב שדות כאלה, מרחבים עצומים שפרושים בפניך שמכילים בתוכם עץ אחד או שניים ששוברים את הגלים שהרוח יוצרת בתוך הירוק הזה.
אף פעם לא הייתי בצאלים, תמיד היינו עסוקים מדי בשטחים או בלבנון ולעיתים מאוד רחוקות באיזה אימון אחד או שניים וכשאני רואה את הקוליסים של הטנקים משהו עצוב וקצת שמח בועט לי בשיפולי הבטן.
פעם הייתי מפקדו הגאה של צוות מדהים בטנק מדהים לא פחות.
אבל זה נגמר אחרי שהצבא הרס לי את הפרופיל.
בנתיים אני גם שם לב למד הדלק שהולך ומתקרב לאיזהו סוג של קו אדום עבורי והיות ואני לא זוכר אם יש או אין במצפה רמון תחנת דלק פתוחה בסובה מספר שתיים אני מפרסס וחוזר לכיוון אופקים דרך דרך הבשור.
לא לפני שאני מסתכל על ערימת יענים שחיות בחוות גידול ושאמורות להגיע לצלחות שונות בשלבים כאלו ואחרים של חייהן.
אני לא מבין למה אבל להקה של שמונה חסידות אימצה לעצמה שדה חרוש ובאוויר ישנן ציפורים שדואות במעגלים ותודות לרופא הנפלא שלי האף המאולרג תמידית שלי פתוח ואני נושם פנימה את כל היופי הזה.
אני לוקח פניה מוזרה ימינה ושמאלה ומגיע לתחנת דלק ולא בדיוק מבין איפה אני כי זה לא היה טיול הכי מתוכנן ומישהו דפקט שכח את המפה שלו בבית אז אני עושה את הדבר המתבקש והכי הגיוני.
אני מסתכל על השמש קצת ונוסע לקרית גת.
דרך רהט.
זו היתה החלטה נפלאה כי שוב יש ירוק וכיף מרוכז שאני מרגיש שאני שוחה בו ואפילו כמה פניות מגניבות לחלוטין.

108 קילומטרים נוספים עם הקסדה, מגיני הברכיים והכפפות החדשות:
אל נקמות אדוני, זה נכון, אבל אני מלאך המוות של הג'וקים המעופפים באשר הם ובדרך למודיעין הקסדה פוגשת את הג'וק הרישמי הראשון שלה אבל לא האחרון.
למודיעין אני מגיע דרך צומת ראם ומתקבל בצרחות שמחה.
הקטנה מאושרת מהמראה שלה והגדול כמעט ומתחיל לבנות את הרובוט אבל נזכר שצריך לקרוע את הדוד ברביעיות ומתגלה כתחמן לא קטן בכלל.
הדוד שותה תה ואוכל אזני המן שהקטנים הכינו ומגלה שפרג זה פאסה וגם אזני המן משולשים.
יש בערך את כל סוגי הצורות חוץ ממשולשים בשקית שהדוד מקבל יחד עם התה וכוס המים.
מושבות הג'וקים המתים שהתנחלו להם בקסדה מוסרים כלאחר כבוד (מסתבר שלגדל שני ילדים יפים בהחלט עוזר כי אחותו של הדוד עושה עבודה לא רעה בכלל בלנקות את המשקף) והדוד ממשיך הלאה.

109 קילומטרים אחרונים להיום עם הקסדה, מגיני הברכיים והכפפות החדשות:
קצת ייגר והרבה כיף וכשאני חוזר הביתה אני לוקח איתי עכביש קטן שהחזיק חזק כל הדרך עד לתל אביב והועבר למשכנו החדש בביתי הקט.
אני מתקלח.
שותה.
שוכח לאכול ומבסוט רצח.

406 קילומטרים של אנשים נפלאים, צמחיה ונוף ומישמש שהופך בתוכי לאושר מרוכז.
אני הולך לישון.