עוד לא בטוח... נראה...

התעוררתי לבוקר מתעתע, שמש וקר.
כמה קר הבנתי רק כשמשקפי השמש שלי התכסו אדים בתוך הקסדה אבל כבר הייתי באמצע הדרך וחשבתי שיתחמם ובכלל יום קצר אז לא צריך לחזור בשביל חולצה ארוכה.
כשהגעתי הסלולרי צילצל והבוס שלי הודיע שהוא מאתחל את השרת.
דווקא ביום של המעבר בין שרתים ואני מודה שהייתי מנומנם מעט ולא קלטתי בשניה הראשונה מה הוא אומר.
כשכבר קלטתי היה מאוחר מדי.
חמש וחצי שעות אחרי אני מצליח איכשהו להביא את השרת למצב סביר והביטוי "גיבויים זה לחננות" עולה לי בראש.
יש ימים שאני מוכן להיות מגה חננה, בטח ובטח עם יותר ממאה וחמישים אלף הודעות דואר שמורות.
היא טוענת שזה אכזרי לקחת מאישה את האופציות שלה והיא רוצה את הכל בטח ובטח כשאני מציע מעט כל כך שזה קרוב לכלום.
אני שותה חלב גויאבות ומפצח גרעינים לארוחת צהריים חפוזה והציפורים והילדים שבחוץ מרעישים לי באוזן ולרגע לא משכיחים את הכסא הכואב והתנוחה המעוותת שאני נמצא בה כבר יותר משבע שעות.
היד שלי מתקררת והולכת והכאבים חוזרים.
כל יום כזה מעלים צ'אנק עצום מהעבודה הקדושה שהמטפלת שלי עושה בי.
זה מעציב אותי.
כשמחשיך בחוץ אני נשבר ומדליק את המזגן ומחמם מעט את החדר ומסרב לחשוב על הקור בחוץ גם כשאני יוצא להשתין.
מהחלון של השירותים אני מסתכל על הדשא.
יותר משתים עשרה שעות של ישיבה לא נוחה ועשרות שיחות מהבוס שלי אני יוצא אל הקור ואל הרטיבות שעל המושב של הילד.
הקור שובר אותי והידיים שלי רועדות על הכידון ואני מתכופף קצת קדימה ומחבק בברכיים את הילד חזק חזק והרוח סוערת בי ומקפיאה לי את העצמות וקר לי נורא ואני נותן בגז
והכלום שבי כבר לא משנה.