אני זוכר את כל הנסיונות הנואשים שלי להשתנות. לעקור מתוכי חלקים. אני זוכר את הימים שחשבתי שזה יעזור. ישנה. ישתנה. את הימים והלילות שיישמתי דברים שלמדתי. על עצמי. את הצרחות האיומות של אותם חלקים בי שהיו בי כל השנים נשרפים באש היוקדת של הרצון.
אני זוכר את היום שסגרתי את מכסה הפח על שק הבד שהכיל את כל החבלים ושאריות האוצרות שלי. חבלים שקיבלתי מתנה. שאספתי אליי אחרי שיטוטים רבים בחנויות שונות. חתיכה מהחבל של "הפעם הראשונה" שהשארתי אצלה כמתנה וזכרון אבל לקחתי חתיכה. חבלים שהגדירו אותי. האהבה הגדולה שלי.
ההחלטה הגיעה מוקדם יותר. את הקיינס היפים שלי, גם הם מתנה, מסרתי עוד קודם אבל את החבלים שלי.... בחבלים שלי אף אחד לא יגע.
אני זוכר שירדתי במדרגות אל הפח. 21 מדרגות. מצחיק מה שאנשים זוכרים בסיטואציות כאלו. עשרים ואחת מדרגות ותשעה צעדים רגילים עד לפח. פתחתי את המכסה והנחתי את שק הבד בפנים.
סגרתי את מכסה הפח ואדם אחר עלה הביתה.
לפני 17 שנים. 16 באוגוסט 2006 בשעה 7:55
