עוד לא בטוח... נראה...

"מה את רוצה לעשות?"
"לא יודעת, מה בא לך?"
"רוצה ללכת לסרט?"
"לא בא לי סרט"
"בית קפה? פאב? משהו?"
"אולי ניסע למקום שלנו?"
ה"מקום שלנו" היה מול הים, מטר מתחנת המשטרה ביפו.
נוסעים.
עוצרים.
חונים.
הילדה עוברת למושב הנהג ומחנה את עצמה עליי.
...
...
...
"אתה שומע משהו?"
אני לא באמת קוגנטיבי אבל יאללה.... סוג חדש של משחק מקדים? אבל אנחנו באמצע כבר....
"מה?"
"אתה לא שומע צפירות? מישהו מסתכל עלינו"
"אז מה? זה לא מפריע לי ואני גם לא שומע כלום"
"זה רק כשאנחנו כבר באמצע, הוא צופר לפי הקצב" היא מסמיקה. דווקא יפה לה.
"אנחנו כבר באמצע, אולי נמשיך?"
"טוב, אבל תקשיב טוב"
"בסדר"
אנחנו ממשיכים....
שקט...
כלום....
שנינו מרוכזים בלשמוע את הנהג הצופר.... כלום....
"זה כי אנחנו זזים לאט והוא לא רואה, תיכף נסדר את זה..."
רגע לפני שהקוגנטיביות שלי הלכה לעזאזל או לפחות למקום שבו מרוכז מרבית הדם בגופי אני מצליח להתיר את ידיי מסבך האיברים שהיינו...
אני מלטף לה את הפנים וחופן אותם בין כפות ידיי... מסתכל לה בעיניים....
"את יודעת, אף אחד לא יצפור לנו יותר אם תורידי את ה ת ח ת שלך מההגה"