כאן בחושך
אני רוקד.
האור הלבן מסמא אותנו כאן אז אני רוקד בחושך.
כפות הרגליים רוקעות בחשיכה
הבהונות מתחפרות לשווא באריחי המרצפת מחפשות מעט אדמה לחה
מעמידות פנים
ואני רוקד.
רוקד את עצמי לאורה האפלולי של נשמתי
בחשיכה שהיא כולה אור
קצות האצבעות טוות מקסמי קורים
ואני נזהר
אני נזהר שלא להסתבך בהם כמו פעם
היא אמרה לי פעם שאין לי חוש קצב
זה קירקע אותי
היום אני צוחק
כי זה לא משנה
תנועות הגוף הגמלוניות מהוות מראה סתורה
בבואה מעוקמת של המציאות הנפשית שלי
התנועות החלקות שבראש והגמלוניות שבגוף
לא משנה דבר
כל כך הרבה זמן לא רקדתי ככה
בכוונה גדולה
איים תועים בחשיכה של מחשבות
קרעי הוויה
קורים דקיקים טווים את הכל אל תוך מארג קיומי
אני רוקד ונזכר בהוא מהשיר
איך היא הלכה כי הוא רקד
ואיך היום הוא רוקד כדי להחזיר אותה
אני לא רוקד כדי להחזיר אותה
גם לא בגלל שאני זה שעזבתי
אני רוקד את עצמי אל עצמי ובחזרה
פשוט כי אני יכול
רוקד לבד
כמו תמיד ועדיין
רוקד ומשיל מעליי מחשבות בשלכת
רגשית
בשעת התה האפילה הזו של הנפש אני מוסיף שניים סוכר
ורוקד
לפני 17 שנים. 9 בספטמבר 2006 בשעה 22:50
