היום הנפלא הזה התחיל בשש בבוקר. הפעם לא התבכיינתי בכלל. קמתי רגוע. בלי לעשות בעיות, נכנסתי לשירותים, למקלחת, הכל באיזי, בכיף.... תכננתי להיות שם בשבע והגעתי קצת לפני שמונה, לא איחרתי בכלל כי זה לא באמת היה משנה....
כסף החליף ידיים והילד שלי חזר אליי נקי ומתוקן..... הרבה פחות ממה שחשבתי שיצא אבל זה לא שינה כלום. הייתי משלם הרבה הרבה יותר בשביל שיחזור אליי.....
רעדו לי הידיים כשלקחתי את המפתחות.... ארבעה חודשים.... ארבעה חודשים שאני רק מסתכל עליו מרחוק ולא מעיז להתקרב..... כל יום מתתי קצת.... ועוד קצת... והיום.... היום הוא יצא מהמוסך. עליתי והתנעתי..... נוסעים עשרה מטרים ונעצרים..... הוא מגרגר מתחתיי.... כמעט צוחק עליי..... אני נושם עמוק ואנחנו מנסים שוב..... הפעם עם שק אשכים מסודר הרבה יותר טוב ובלי רעידות שלי.
אני משלב להילוך ואנחנו נוסקים אל תוך התנועה באיילון.
גלילות.
כביש החוף.
אני שר וצוחק בקול בקסדה.... כמעט מצטער שאין לי פרווה סגולה מנומרת על הדש-בורד.... שאוכל לדפוק עליה לפי הקצב..... אולי כי אין באמת דש-בורד באופנוע... לא בשלי בכל אופן.....
אני אוהב את המוסך הזה.... והם אוהבים אותנו בחזרה.... בכל פעם שהאופנוע יוצא משם הוא מתנהג כמו שייח... הסייח המזדקן שלי..... אנחנו חוגגים יומולדת בהפרש של חודש..... מזדקנים ביחד....
מגיע לעבודה. הרבה יותר מוקדם ממה שאני מגיע בדרך כלל.
מבטים מלווים אותי כשאני עובר במסדרון.... אני בהיי.... לא יודע איך אני הולך לעבוד היום..... אבל היום עובר.... בערך..... האצבעות שלי שורפות.... בקצה.... הישבן שלי לא מוצא מנוחה.... ובאופן כללי...
אני רוצה להיות בחוץ.
חופשי.
היום נגמר ואני יורד לאט.... כל כך לאט.... קיבינימט המעלית הזו...... הילד מחכה לי למטה.... שום ציפור לא חירבנה עליו והחתולים הפראיים לא תלשו לי את הכיסוי מהמושב וזרקו אותו לפח.....
אני מניע ואנחנו משתלבים שוב לתוך התנועה..... רגע לפני שאני לוקח את הפניה ימינה לחיפה לשבת על הבר במיידלר'ס אני נזכר בחבר שלי וידיד משותף שמחכים לי על הבר בליאו ומחליט שהמיידלר'ס יאלץ לחכות עוד יום.
אני מושך לכיוון תל-אביב.
המהירות החוקית, מעט גבולית, מסתכלת עליי בחזרה ממד המהירות ואני מחייך.... לא ממהר לשום מקום.... ככה זה כשהחופש רוכב איתך.... לא צריך לרדוף אחריו... רק לחשוב איך לנצל אותו הכי טוב שרק אפשר......
אני עוצר בפתח של הליאו ונכנס......
החלטנו שלא בא לנו בירה אז שותים משהו אחר.... אני שותה בלאק-בוש וחושב על ה"בוש" שלא מחכה לי בבית..... אני אוהב את הוויסקי שלי סינגל, בועט ומנגח.... מהסוג שמחזיק אותך בעורף ודופק לך את הראש בדלפק הבר שלוש, ארבע פעמים לפני שהוא בועט לך טוב טוב בבטן, מחזיק אותך בעקב וגורר אותך על פני כל הרצפה רק כדי לזרוק אותך בפתח של השירותים.
של הנשים.
היה בסדר.... לא בעט בי.
אולי זה האדרנלין של היום שלא נתן לי להנות ממנו כמו שצריך.
ואולי זו פשוט התשוקה הזו.... שוב לרכב.... היום בלי אטמים..... להקשיב שוב לרוח שבוערת לי בתוך הקסדה.... שרה לי במילים שאני לא באמת שומע אבל מבין בכל תא בגופי...... ואולי היא סתם שרה לי לנשמה....
אני מטייל עוד קצת באיילון קדימה ואחורה וחוזר הביתה.......
האדרנלין, נסיך הגאות והשפל, פושט אצבעות דקות של הנאה מרוכזת בכל איברי גופי.... לא יודע איך אני הולך להירדם היום אבל מה שבטוח......
מחכה למחר.
לפני 17 שנים. 18 בספטמבר 2006 בשעה 18:59
