עוד לא בטוח... נראה...

את הבוקר פתחתי לאט. התעוררתי שעה וחצי אחרי השעה הרגילה שלי בימים שעוד הייתי נוסע באוטובוסים.
הספקתי להתקלח, להתלבש בניחותא ואפילו לבדוק את הבלוג ותיבת ההודעות שלי.... הכנתי תיק.... וירדתי למטה.
הריטואל של העלייה על האופנוע לקראת רכיבה הפך למשהו אינטימי לפני הרבה שנים.... מעין ריקוד ללא מילים..... יש מילה כזו? לכפוף כפפות? יש לגרוב גרביים ולנעול נעליים... וכפפות?
בקיבוץ גלויות יש פקק עצבני.
אחרי שאני עובר אותו אני מבין את הסיבה.
אופנוע זרוק על הכביש וסקרנים, שגם ככה מאחרים לעבודה כל בוקר ואם הם עוד לא, אז הפקק הבא יעכב אותם מספיק.... הרבה סקרנים ושתי מכוניות שחונות ליד האופנוע.....
אני עובר את הפקק ואת האופנוע.
רוכב ומקלל.
את הנהגים, את מע"צ, את המשטרה.
ואותי.
גם אותי.
לא בקטע של "לי זה לא יקרה" אני סוחט עוד קצת את המצערת ולרגע נהנה מאיילון פנוי לגמרי.
אני יודע שהפוטנציאל שלי להיות Road kill עולה אקספוננציאלית ככל שיכולת הרכיבה שלי משתפרת, כמה שלא אהיה טוב תמיד יהיה מישהו פחות טוב. הרבה פחות טוב שלא אוכל לכסות על הטעויות שלו.
לפעמים המישהו הזה הוא נהג אחר ולפעמים הוא אני.
הנהג שמשמאלי משחק איתי קצת. אני מניח לו לעקוף ומסדר לו מקום טוב במראה הימנית שלי... הולך ומתרחק.... לא מתכוון להילחם באף אחד על הכביש..... לא היום ולא אף פעם....
בכביש החוף יש שוטר עם רובה לייזר.... הוא יכול לעצור אותי בקלות אבל הוא לא.... הוא עומד במקום הכי לא נכון בשביל באמת לעזור... וכן... אני באמת חושב שהמשטרה כאן כדי לעזור.... אבל הוא לא..... מתחשק לי לעצור לידו ולבעוט בו. לצעוק לו באוזן ולגרור אותו חצי קילומטר אחורה למקום שהוא גם יכול לעצור בו אנשים ואולי המפגר ההוא שהחליט לתפור את התנועה ופתאום נהיה ילד טוב בגלל הניידת היה מורד מהכביש ועושה לכולנו חיים קצת יותר פשוטים.... אולי גם קצת יותר ארוכים.....
אני מגיע לעבודה.
עדיין לבוש במעיל.
הכפפות על כפות הידיים.
הקסדה ביד.
אני נושב במסדרון.
עובר בדלת ושובל של חיים משתרך אחריי.... הילדה בקבלה מסתכלת בי ואני רעב פתאום..... רעב למבט הזה שיש לה בעיניים.... לפחד שמתגנב אל תוכה וההתרגשות..... אני רעב לכאב שלה..... לתחושה של החיים שלה חפונים בין כפות ידיי.... אני נעצר.
מביט לתוך עיניה ונושם אותה עמוק לתוכי......
היא מחזיקה חזק את הכיסא שלה כשאני מחתים כרטיס ונכנס לחדר שלי.