עוד לא בטוח... נראה...

למה?
ככה.
כי אני רוצה וכי אני יכול.
פעם זו היתה תשובה ידועה שלי, אני רוצה אז זה יקרה. ואני יכול אז אני אעשה.
בזמן האחרון היא די חוזרת אליי....
אז למתנת יומולדת ראשון שלי קניתי משהו שאני מפנטז עליו כבר הרבה מאוד זמן. אטלס הזהב לכבישי ישראל במהדורת 2007.... היה לי משהו מ- 2003 אבל כבר אז הוא לא היה עדכני, היה סיוט לנווט לפיו.
רגע לפני שהחג יומולדת הזה מסתיים החלטתי לקחת את עצמי לטיול, כבר הרבה זמן שאני רוצה טיול "ישר עד הגבול, ימינה, להסתובב סביב הכנרת, שמאלה זה רק לים, אולי חברים והביתה" אז יומולדת ושנה חדשה והכל התערבב לו ביחד למשהו שאמור להיות פיסת זמן שלי עם עצמי.
אז לקחתי אותה.
התעוררתי לבית מבולגן, הוא ככה כבר שבוע, והתקלחתי במים פושרים. רגע לפני שהמקלחת הסתיימה שמתי לב שאני מוסיף מים חמים מהצד של הקרים, לא התעצלתי וישר התקלחתי שוב. הפעם במים רותחים. אני לא משו משו בבקרים.... מה לעשות.....
התארגנתי וירדתי למטה, הוספתי קצת שמן, הילד מזדקן אבל לא מדברים על זה, לא אני, לא מנהל העבודה במוסך ובטח לא הילד, אז מוסיפים קצת יותר שמן ושותקים. זהו.
קשרתי את התיק טוב טוב עם הרשת וקיטרתי שהוא לא מספיק גדול, בקבוק מים, שני פינקי פלאפל, דוריטוס ושלוש לחמניות... ואין מקום למצלמה.
מאוחר יותר הוא יתנקם בי על הדברים האלה ויחליט להרביץ לי בכליה השמאלית באמצע סיבוב. אני מצידי ארביץ לו עם כף היד ואהרהר בבמבוק לתיקים סוררים.
אבל זה יהיה אחר כך ועכשיו אנחנו צריכים לצאת.
אז יצאנו... איילון ריק ואני רוכב לאט, יחסית, הטיול הזה אמור להיות רגוע ויותר מנטלי. יותר מדי מהירות תמחק לי את היכולת לחשוב ותמרכז את כולי באספלט. פעם הבאה, אולי.....
צפונה.... כביש החוף.....
הוא רוכב לידי והוא כל כך יפה.... אלואים.... כמה שהוא יפה..... הרוכב שלו רוכב בלי כפפות אבל כל אחד והרכיבה שלו (איפה לעזאזל כבר שמעתי את זה פעם?) והוא רוכב לידי בסבלנות.... אני מוריד יד אחת מהכידון ומרים את האף.
אני לא בעניין.
הוא מאט יחד איתי.
ומגביר מהירות יחד איתי.
מחזר אחריי בעדינות....
בסוף אני נכנע ונעתר לו ואחרי בדיקה קצרה של הגבולות שלי אנחנו יוצאים לדרך ביחד.....
הוא מוביל....
אני עוקב אחריו.... הוא רוכב כמו ציפור..... נכנסים ויוצאים מפניות..... הוא נותן לי קצת להוביל אבל המקום שלי הוא מאחוריו.... שיוביל..... הרכיבה שלו כל כך חלקה והרמונית..... כשהכל נגמר והוא משחרר אותי אני נשאר עם חיוך והרבה יותר טוב לי עם עצמי....
אני מתדלק ארבעה ליטרים שלמים בקריית חיים וממשיך הלאה.
בנהריה אני עושה שלום לבית החולים שאירח אותי במלחמה. אנשים קדושים אבל הזכרונות שלי משם לא משהו אז אני לא עוצר.
בשלומי אני עוצר לרגע לשתות ולדחוף.... 1.58 ליטרים לילד..... אני מופתע לרגע, נכון שנוסעים לאט אבל עדיין.....
בכביש הצפון יש פיתולים מהנים ואני עסוק בעיקר להנות מהדרך.... נוף יפהפה.... הררי ונוקשה.... דבוקה של אופנועים חולפת על פניי בכיוון הנגדי, כנראה שאני לא היחידי שחושב שהיום זה יום טוב לרכיבה..... אני מפספס את נקודת העצירה הבאה שלי בגורנות הגליל וממשיך כבר עד ליער מירון.
אני אוכל ושותה ואפילו משתין.
כשאני מתקרב לאופנוע נעצרת לידנו מישהי ששואלת היכן זו צומת מירון, בדיוק הגענו משם והאטלס בתיק אחרי שחקרתי אותו קשות וארוכות אז אין לי שום בעיה להסביר לה.
כשהיא נוסעת משם אני חושב לעצמי שהיא תיגמלה אותנו ממש ממש לא רע, אמנם הייתי שמח לראות קצת יותר אבל גם זה היה נחמד לחלוטין.
למי שתהה, קצת אחרי שהיא אמרה לי תודה היא התכופפה כלפיי ככה שאוכל לשזוף את עיניי טוב טוב בגזוזטרא של הבלקון של המרפסת.
ווידאה שאני מסתכל.
ואם יצא לך לקרוא את זה פעם אז שתדעי שהצבע של החזיה שלך ממש יפה.
אני עוקף את צפת ויורד לכיוון טבריה, פיספסתי את הפניה בכורזים אז אני מוותר על הדרך הנחמדה של ורד הגליל ואלמגור.
אני מקיף את הכנרת ממערב..... מחפש מקום להניח בו את ישבני הענוג וללעוס משהו.
יוצא שאני מקיף את הכנרת לגמרי.
בצד המערבי אני מסרב להיות התרנגולת כשהנהג המטומטם ברכב מולי מנסה לעקוף עשר מכוניות. זה ממש נעים כשאופנוע במשקל 173 קילוגרמים, לא כולל דלק, עף לך לתוך הפנים, נכון? אבל אם לו לא איכפת כשהוא מסתכל במראה ורואה את הילדים שלו (היו שניים במושב האחורי) וחושב שבעים אלף פעם על החיים שלהם אז לי צריך להיות איכפת? לפוסטמה שלידו כנראה עובר בראש ש"וואללה, אם הם ילכו אז נעשה עוד כמה" אחרת אני לא באמת מבין איך היא נותנת לו לשחק ככה בחיים של הילדים שלה. קראתי באיזשהו מקום שיצר ההגנה על הצאצאים חזק מאוד אצל נשים. כנראה שלא צריך להאמין לכל מה שקוראים באינטרנט.
כשאני עף לתוכם אני חושב לי בעצב ש"ראית את האופנוע הזה?! איך שהוא בא מולי?!" זה כנראה מה שעובר לו בראש ולא העובדה שהוא עוקף עשר מכוניות במהירות מטורפת ומתנדנד מצד לצד.
עם המשפחה שלו באוטו.
וכן.
ספרתי.
היו עשר מכוניות.
הוא מסיים את העקיפה שלו רק כי אני עוזר לו.
אולי הילדים שלו רוצים לחיות עוד קצת ולא יודעים איך להסביר את זה לאבא שלהם.
אני מגיע לחוף שאני זוכר, בערך, מימי ילדותי.... קצת עצוב לי כי פעם היו כאן כל כך הרבה מים ועכשיו..... סלעים יבשים.
הדגים לא משתינים מספיק אז אנחנו בצרות.
באון אני מצליח לדחוף לאנורקט עוד שלושה ליטרים, בקושי.
אני נעצר רגע בגשר אריק וחוזר שוב לחוף המסולע ההוא שראיתי בהתחלה ויושב לאכול.
עדר צ'רלוחות מסתכל עליי ואני עושה להן פרצופים מפחידים שבקושי מצליחים להבריח אותן.
אני מזדקן, אני מניח..... כבר לא מצליח להפחיד אפילו צ'רלוחות צעירות.....
אני מסתכל במים ונרגע קצת מהרכיבה.... מהמאמץ של הסיבובים.... כבר הרבה זמן לא רכבתי ככה..... סתם בשביל עצמי.....
עכביש שחור מולי מנסה לשכנע איזה ג'וק לבוא איתו הביתה, הג'וק, איך לומר את זה בעדינות... לא ממש רוצה.
אני שותה ואוכל לחמניה ואת הדוריטוס ומסיים בשוקו משקית שקניתי בקיוסק ליד...... כשהמתיקות של השוקו נוטפת לי לתוך הבטן אני תוהה אם אולי השנה יצא לי ללכת ולבקר את החבר שלי שלא ראיתי כבר ארבע עשרה שנה.
מאז שהוא מת ונקבר בקיבוץ של השוקו.....
קשה לי.....
עדיין קשה לי.....
אני אוסף את השרידים של הארוחה ומשאיר דוריטו שלם לעכביש, שיהיה לו במידה והג'וק יפסיק לנגב איתו את הפאנלים והוא יחליט שבא לו משהו אחר לנשנש.
כשאני מתרחק משם אני רואה דבוקה שניה של אופנועים.
כולם רוכבים בזוגות.
אני לא מצליח להבחין אפילו בזוג אחד שהוא לא מעורב.
אני מחליט להעלים את פרט המידע הלא חיוני הזה אבל לא מצליח להוציא מהראש את המחשבות על קסדה נוספת וחוטיני מבצבץ.
בגינוסר אני אפילו לא רוצה לחשב את הטיפות שהאנורקט המקומי מואיל בטובו להרשות לי לתדלק לתוכו. אני עושה לו פרצופים. זה טיול והוא צריך להפניק את עצמו גם. אז הוא מצליח לשתות אולי איזה שלושה ליטרים וגם זה אחרי שאני עושה איתו שוב חצי כינרת הלוך חזור.
בדרך הביתה אני חוזר דרך קדרים, כן אני יודע..... אבל זה לא טיול של חיסכון בזמן והדרך באמת נחמדה.....
אני נעצר בצומת גולני לאכול ארטיק. יש רוח והוא מטפטף לי..... רגע לפני שאני מלקק את אחת הטיפות אני שם לב שיש לה כנפיים.
אני מנקה את הג'וק המעוך עם קצת טישו ואחר כך עם קצת מגבונים לחים כי הוא ממש קשור אליי, כנראה, ומסרב לעזוב.
ביקנעם אני צועק לו לתוך הפתח של המיכל שאופניים עם מנוע עזר חשמלי אוכלים יותר דלק ממנו אז הוא נעלב נורא וכשהוא פותח את הפה למחות אני עושה לו "אאאווווויייייררררווןןןןן" ומצליח לדחוף לו ארבעה ליטרים שלמים וישר סוגר עליו את המכסה.
שיחנק וישתוק.
דלק איכותי ומפנק ושיפסיק לחשב לי עלויות. בשביל מי אני עובד וקורע את התחת, אה?
אני מחליט לחזור דרך הכביש הישן רק כדי שאוכל לעלות על איילון מהירידה שאני אוהב.
אני מגיע אליה וארבע מכוניות שלמות הורסות לי אותה.
אני בבית.
הולך להתקלח.
ולסדר את הבית שלי.
הגיע הזמן.