עוד לא בטוח... נראה...

אז אתמול הייתי שם שוב.
רגע אחרי שנכנסתי אליה לחדר......
חמודה.
טבעת.
בהריון.
זיפזפתי בין החיוכים והחלפתי את החיוך הזנותי והשרמנטי בחיוך חמוד ובלתי מזיק.
חקרה אותי.
מילאה שאלון והחליטה שהיום אני שוב צריך לבוא הפעם למבחנים.
עוד סוג של שלב שעברתי, אני מניח.
אז הגעתי גם היום.
רצח.
פשוט רצח.
כבר הייתי במבחני מיון אבל זה באמת היה מושקע.
קודם כל הוא עבר הגהות ולא מצאתי אפילו שגיאת הקלדה אחת. כלום.
ואז בינות כל השאלות האינסופיות שאני כבר מכיר התחילו לצוץ שאלות מוזרות ובעייתיות.
כן, אני משמיע קולות כשאני אוכל אם אני נהנה.
כן, יש לי חלומות מוזרים.
כן לפעמים דברים קטנים מעצבנים אותי וכן ולא לעוד הרבה שאלות שאני לא זוכר שהיו באף אחד מהמבחנים הקודמים שעברתי והאחרון היה בסך הכל לפני שנה.
אפילו חלק מהצורות היו שונות.
הפסיכיאטר שראיין אותי עשה את זה הכי מהר שאפשר, החלטתי לקחת את זה בתור מחמאה.
יצאתי עייף ומותש.... אחרי שישה, שבעה מבחני זמן, עץ אנורקטי ואבסטרקטי אחד שאפילו ציפורים מנייר לא מוכנות לשבת עליו, בערך עשרה עמודי שאלות שהייתי צריך למלא בכתב יד שלא לדבר על לצייר.....
בדרך חזרה הביתה היה לי קצת זמן אז הסתכלתי על המצנחים של הקייט סרפינג שהיו פזורים לאורך קו החוף כמו פרפרים.