עוד לא בטוח... נראה...

הרמזור בדיוק הפך לירוק כשהגעתי אליו.
רק ישר.
הרמזור שלו נפתח אחרי שלי.
אני יודע.
אני עובר שם כל יום.
גם הוא רק ישר.
יש שם אפילו תמרור שאומר שאסור.
כשהייתי באמצע הצומת הרגשתי שאני פתאום מואר ולא בגלל שאני קדוש.
מבט שמאלה ואני פשוט מסתכל לו בעיניים.
הוא עשה פרסה בדיוק היכן שאסור.
ישר לתוכי.
שבריר שניה לקלוט שאם אני מסתכל לו בעיניים זה אומר שאני בדיוק מולו.
שאם אני לא רואה את הפנסים שלו זה בגלל שהוא ממש קרוב.
ושאם אני נוגע בבלמים זה יכאב לי.
אז לא נגעתי בבלמים.
והשתקתי את האינסטינקטים שניסו לשלוח את הראש לאחור להסתכל כמה הוא קרוב ואם אנחנו מפספסים אותו או לא.
לא.
בשבריר השניה שאחרי אני הייתי דבוק למיכל הדלק של האופנוע.
מסתכל קדימה ומתכווץ ששבריר מהרוח לא יבלום אותי.
האצבע התרחקה מידית הבלם וגם הרגל הימנית שלא תיקרה טעות.
שני הילוכים למטה והיד הימנית סוחטת את המצערת עד הסוף.
אומרים שברגעים מסויימים בחיים אנשים עושים דברים שהם לא מסוגלים לעשות ביום יום.
אני לא מסוגל לפתוח את המצערת עד הסוף במשיכה אחת.
תמיד בשתיים.
מחליאה אותי המחשבה על כף היד המקופלת שלי, נלחצת אל האמה.
אבל היא כנראה הגיעה לשם כי לא היה יותר לאן לסחוט את המצערת.
וזהו.
זה כל מה שיכולתי לעשות.
את היתר עשה הילד שצרח מתחתיי.
המחוגים של הסל"ד והמהירות טיפסו למעלה והוא צרח כמו משוגע.
והוא פיספס אותנו במילימטרים או בסנטימטרים.
חמישים מטר אחר כך הצלחתי להשתלט על האופנוע, על עצמי ולעצור באמצע הכביש.
הוא נסע אליי לאט וניסה להתעלם מהנוכחות שלי.
את המטרים האחרונים אליו עברתי במספר צעדים ארוכים.
רציתי שהוא יצא.
רציתי לחבוט בו עם הקסדה.
לשבור לו את האף.
שיזכור ויבין שאז מה אם אני רוכב לבד.
אז מה.
גם אני רוצה לחזור הביתה ויש לי חברים ומשפחה שהיו מאוד שמחים לראות אותי שוב.
והוא לא יצא.
ואני בעטתי לו בגלגל וצרחתי עליו.
שלא בא לי למות.
ומה לעזאזל הוא חושב לעצמו.
וכל מה שהאיש המפוחד הזה היה יכול לומר לי זה שהוא מצטער.
ושהוא לא ראה.
לא ראה.
למה בכלל הוא חשב לעשות שם פרסה?
למה?
לא היתה לו תשובה.
הוא רק הסתכל עליי, כולו מכווץ.
כנראה חשב שאשבור לו את המראה או אפוצץ לו את השימשה הקדמית או משהו.
עשינו פקק וזה עניין לי את התחת.
בדרך חזרה הביתה נזכרתי במשהו שכתבתי היום בבוקר.
היום אני לא מת בגללי.
היום אני לא מת בכלל.
בגללי.
ובגלל הילד.
שהוא קצר.
ונחמד.
וידע לתת לי את כל הכח שהיה בו רק כדי שאני אחיה.
וזה הצליח לו.
הצמיגים נצמדו לאספלט והוא לא זז במילימטר.
ונסע רק ישר ומהר.
כבר לא היתה שאלה של מקצועיות ברכיבה.
רק עניין של החלטה נכונה בשבריר של שניה וילד אחד שידע ליישם אותה.

ועכשיו?
דווקא עכשיו כשאני כבר עם התה המתוק.
דווקא עכשיו כשאני כבר גיבור וילד גדול.
דווקא עכשיו.
בא לי לבכות.