עוד לא בטוח... נראה...

אז נכון, בשיר היא מתכוונת לנגיעה רכה בכתף.
אבל כמו שזונה היא מחמאה, לפעמים אפילו מאוד אינטימית שאני חולק עם הקרובות אליי, ככה סטירה זה סוג של תשומת לב.
כמו חיבוק.
או ליטוף.
עוד אחד מסוגי הנגיעות שאני מסוגל להוציא מתוכי.
זה בא ממקום שלם.
ונקי.
ובלי השפלה.
המבט הזה שלפעמים מתקשח מולי.
או זה שפתאום הופך לרך וחולמני, לפעמים משורטט בקצהו של מכחול רטוב, נתיבה של דמעה.
תנאים של חיבה.
אני מרגיש רעב.
רעב איטי ומענה.
סוג של עונג מוזר.
אני הולך ומבשיל לקראת השוט הבא שלי.
אני הולך ומתפתח לקראת החבל הבא שלי.
החבל הבא שלי.
אלוהים כמה שאני מתגעגע לחבלים שלי.
כמה שאני מתגעגע לחבלים בכלל.
לשעות הארוכות שהייתי מבלה עם הנשים בחיי.
למגע המרפרף של ידיים, לשון, גופים מתחככים.
מטרים של חבל שנכרכים וקושרים.
קשרים מתהדקים.
אותי נקשר אליה.
אותה נקשרת אליי.
לעמוד לידה קרוב קרוב וללחוש לה באוזן.
להעביר את האצבעות שלי לאורך החבלים, לשרטט את הקשרים.
קרוב קרוב לעור אבל מבלי לגעת בה.
לא תמיד זה מצריך כאב.
לא תמיד זה מצריך הנאה מינית.
לא תמיד זה מצריך שום דבר חוץ מתשוקה ורצון.
לפעמים.
לפעמים זה הכל.
הקשרים שבגוף מהדהדים את הקשרים שבפנים.
לחפון קשרים בכף ידי.
לאגרף באיטיות ולתת לה להרגיש את החבל מתהדק סביבה.
אחוזה כציפור בכף ידי.
היה קר היום בדרך הביתה.
לפעמים אני אוהב שקר.
הילד היה חם והטיס אותנו הביתה.
הקור לא הצליח להקפיא לי את המחשבות.
גם לא הבאסים שהתפוצצו לי אל תוך האזניים.
אצלי בראש היה שקט.
חד וממוקד.
כשהילד הטיס אותנו הביתה בדרך הקצת יותר ארוכה הרגשתי איך פיסות חבל חומקות מבין כפות ידיי.
פאנטום.
הלילה בלי אופרה.

In Your Hands
A young man caught a small bird, and held it behind his back.
He then asked, "Master, is the bird I hold in my hands alive or dead." The boy thought this was a grand opportunity to play a trick on the old man.
If the master answered "dead", it would be let loose into the air.
If the master answered "alive", he would simply wring its neck.
The master spoke, "The answer is in your hands".

***
נכתב אתמול, מסיבות מובנות מתפרסם רק היום.
תודה לכלובי על העבודה המאומצת.