זה מה שההיא בספר שאני קורא ביקשה ממנו.
הוא ניתק לה אחרי שש דקות של תיאורים מיניים.
אני קיבלתי מעט יותר רק בלי התיאורים.
חשבתי להגיע די שיכור לנו לימיט אתמול, לרקוד קצת עם האנשים שאני אוהב ואוהבים אותי בחזרה.
היתה ארוחה נפלאה, שבע מנות, הילדה עדיין בכושר.
ראיתי אנשים שלא ראיתי מזמן, גולד לייבל, איזו וודקה עלומת שם ובקבוקי יין בכמויות שלא היו מביישות אף פיצוציה שמכבדת את עצמה.
היה נפלא.
בסוף אפילו עזרתי קצת וייבשתי כלים.
הייתי מבוסם כהלכה והרגשתי נפלא עם המחשבה הזו של להגיע הביתה, להחליף לשחור ולהתעופף לי לנו לימיט.
כשהייתי עם היד על הידית היא התמוטטה.
היתה שיכורה, כרגיל.
אבל זה היה קצת יותר מזה.
היא נשברה.
נאחזה בי ובכתה כמו משוגעת.
סיפרה לי על השבוע החרא שהיה לה.
על החברים שהתרחקו.
על החוט המקשר האחרון שהחליט לעזוב דווקא ביום כיפור.
על כמה רע לה וכמה היא לא מבינה.
על זה שהיא באמת לא יודעת למה הלכתי והיא לא יודעת מה לענות כששואלים אותה ושאולי אני אסביר לה כדי שהיא תבין.
אספתי אותה מהרצפה וחיבקתי אותה.
בחצי שעה הראשונה של הבכי עוד חשבתי שזה יגמר ואני עוד אספיק להגיע לחברים שלי.
אבל זה היה גדול מדי הפעם והיא לא יכלה לבד, אז נשארתי עוד קצת.
"אולי תישאר לישון איתנו היום?"
לבשתי את המעיל.
היא והחתולים נכנסו בחזרה לחדר ואני נשארתי בהול.
בהחלטה של רגע, אחרי שאני מסרב לה כבר שנה, הורדתי את המעיל ונכנסתי אחריה.
התפשטתי והחלקתי אל מתחת לשמיכה.
גרבתי את החתולה על כפות הרגליים.
החתול המאושר סידר אותי בכל מיני תנוחות עד שהוא נסגר על אחת ואני הופתעתי לגלות שאני עדיין גמיש מספיק לעמוד בדרישות שלו.
השמיכה נסגרה עלינו.
חיבקתי אותה אליי והאישה שפעם היתה אישתי בכתה את הלבד שלה לתוך השקע של הצוואר שלי עד שהיא נרדמה.
לא הזדיינו.
לא שכבנו.
לא עשינו סקס ולא קיימנו יחסי מין.
לא תינינו אהבים ואני לא יודע איזה עוד מטבעות לשון מתקשרות למצבים כאלה. אבל אם יש, אז גם אותן לא עשינו.
אני יודע שאולי קשה קצת להאמין לזה אבל האמונה של אחרים כבר פחות חשובה לי היום.
ישנתי שלוש שעות, אני חושב.
חלומות מוזרים.
כשהתעוררתי היא כבר היתה ערה, כרגיל.
החתול ישן לי בשקע של הברכיים וחיבק אותי חזק.
הוא היה היסטרי כשהתעוררתי אבל נרגע כשהוא ראה שהיא מגיעה עם הקפה.
ידע שיש לו עוד קצת זמן.
דיברנו קצת ועוד מעגל בינינו נסגר.
כשיצאתי החוצה לגשם הקליל שטיפטף הסתכלתי על האופנוע.
כרטיס הטיסה שלי לחיים אחרים.
שיחררתי אותו ורכבנו לנו אל תוך כבישים ריקים וחלקים.
בסיבוב שאני אוהב האחורי איבד קצת אחיזה וזה הרגיע אותי משום מה.
התפעול הטכני הזה, החדות הזו שאני מגיע אליה לפעמים.
החלקנו לנו אל תוך מה שנשאר מהסיבוב והתעופפנו לנו הביתה שמחים ובאמת מאושרים מעוד יום חדש.
חסר לי ריקוד אחד מאתמול.
צריך השלמות.
לפני 17 שנים. 23 בדצמבר 2006 בשעה 9:53
