עוד לא בטוח... נראה...

הלכתי לישון בשתיים אתמול וקמתי מוקדם.
במקום החדש האכילו אותי בוופלים ועוגיות חמאה.
ישבתי שם והתחלתי לעבוד, אחרי ששברתי את השיניים כל הלילה, כמעט, ומצאתי פתרון מוזר לבעיות שלא באמת היו קיימות החלטתי להתחבר לצד הנשי שלי ופשוט לשאול אותו מה הוא רוצה.
מה הוא רוצה.
באמצע המשפט הראשון שלו הבנתי שזה לא מה שהבוס שלי אמר.
ולא מה שישבתי ללמוד כל הלילה.
הרבה יותר פשוט.
הקשבתי לו במשך מספר דקות ופתרתי לו את הבעיה.
הוא יצטרך לעבוד לבד קצת אבל מלכתחילה הוא רצה ללמוד יותר מאשר שאני אעשה עבורו את העבודה.
אבל זה בדיעבד.
איפשהו באמצע היום קיבלתי קצת טלפונים מהמקום השני ואז הבוס שלי התקשר אליי בהיסטריה שיש מישהו אחר שצריך אותי.
עכשיו.
לא כל כך אוהב את המקום ההוא.
אין שם עוגיות טובות בכלל בכלל.
הייתי שם שעה וסידרתי הכל.
התקשרתי לבוס שלי ושאלתי אם אני יכול לקבל חצי יום חופש במקום ההוא של יום חמישי שלא הסתדר וגם קצת בגלל שאתמול הלכתי לישון באמצע הלילה.
הוא אמר שלא ושאני אקבל את זה כיום קצר.
לרגע לא הבנתי אבל אז הוא אמר לי שיש ימים ארוכים ויש ימים קצרים.
על יום חופש החוק לא מאפשר לו לשלם לי אבל על יום קצר כן ושזה בדיוק כמו יום רגיל ושבטח יש לי דברים יותר מעניינים לעשות מאשר לדבר איתו בזמן הפנוי שלי.
וניתק.
לקחתי את הויזה לטייל וקניתי כפפות ופיצ'פקעס.
שוב לא היו ערדליים.
הגעתי הביתה ואכלתי מרק ועכשיו אני הולך לנוח קצת ואולי מאוחר יותר נקפוץ לנו-לימיט להגיד שלום.
מחר שוב פעם אני צריך לקום בחמש.
מישהו צריך לדאוג שהשמש תתעורר בזמן ושהציפורים הזונות יתחילו לצייץ בחמש וחצי, לא?

למי שתהה, החולצה הלבנה היתה שייכת למישהי שעברה ברחוב בלי חזיה לבושה במשהו שהזכיר לי מפית יותר מאשר חולצה.
כשהיא עברה הבוס שלי צעק לי הלו הלו באוזן.
לא היתה קליטה אבל השלמתי לו את המשפט אחרי שהיא סיימה לחצות את הכביש.
יש ימים שלא צריך סוודר והשמש החורפית עושה יופי של עבודה.