בבקשה
אל תאמרי שאת אוהבת, לא אותי
המילים האלו נוגעות בי עמוק מדי
ואני רועד מבפנים
אל תתבונני בי ככה
זה גורם לי לרצות אותך
לידי
תמיד
ואל תנשקי אותי בכזו רכות
אני כמה לעוד
וכשאת מחבקת אותי ככה
חיבוקים של אחרות מרגישים ריקים וחלולים
אל תעמדי קרוב
זה גורם לי לרצות אותך קרוב יותר
לידי
תמיד
לא רוצה יותר פרחים
בטח לא כאלו שנושאים את שמך אליי
כשהרוח מלטפת בי
אל תנסי להבין אותי
ידייך כבר הבינו די
זה גורם לי לרצות אותך
כל כך לידי
תמיד
וכשאת מביטה בי ככה
דעי לך שליבי בידייך
וכשאני בזרועותייך אני לא מבין למה
אבל הכח שלך מהלך עליי קסמים
היי עדינה איתי
כשאת מלטפת את שיערי וליבי בין שינייך
היי עדינה איתי
כשאני מדמם
ורוצה אותך לידי
תמיד
לא חושב שהלך לי לתרגם את הבכיינית יותר מדי טוב.
נו, גם בשירה אני לא ממש משהו כמו שהיום הם הודיעו לי.
רשמית.
ואני חשבתי שאני עושה להם נעים וטוב באוזן.
זה בגלל שיום ראשון היום.
מחר נגלה להם שהם טועים.
היתה עוגת גבינה נפלאה היום ותה בסדר כזה.
שתיתי טובים יותר.
יום ארוך ולאה.
לא ידעתי שלהנות ככה מעבודה יכול להיות כזה מעייף.
בשביל טוב צריך לעבוד קשה.
חזרנו הביתה והרגשתי איך הילד סוחב אותי עליו.
לפעמים אני תוהה אם הוא באמת מכיר את הדרך הביתה או שזה רק נדמה לי.
מילה מוזרה.
הביתה.
לפני 17 שנים. 7 בינואר 2007 בשעה 19:29
